תתארו לכם רגע, גבר מקריח בן שלושים וחמש, עומד ברחוב קיבוץ גלויות בתל אביב, הוא מזיע כולו, יש לו תפילין על הראש, הטוסטוס שלו מעלה עשן, המוכר של הפיצה ברחוב ניגש אליו ומנחם אותו, והוא בוכה בוכה בוכה. ככה הסיפור שלי נגמר. ועכשיו אספר לכם איך הוא התחיל.
לפני שבועיים בערך, נסעתי לי עם הטוסטוס שלי בשעת בוקר מוקדמת, מהבית שלי בתל אביב לאולפן של גלי צה"ל ביפו. הייתי בדרכי להקליט משדר רדיו מיוחד ליום הכיפורים. והלב שלי דפק, והידיים שלי קצת רעדו, כי אף פעם לא הובלתי תוכנית רדיו, וכי החלום שלי שאני לא מצליח להגשים, זה להיות שדרן רדיו כזה, שמשוחח עם מאזינים באמצע הלילה אייייי, בקיצור נסעתי על הטוסטוס והתרגשתי נורא. ובגלל שהתרגשתי נורא לא שמתי לב שהטוסטוס שלי נשרף. נשרף ממש! האגזוז שלו הוציא עשן סמיך שהריח כמו פלסטיק שרוף, וכשעמדתי ברמזור, ברחוב קיבוץ גלויות, מישהו צעק לי, אחי הטוסטוס שלך נשרף! ואני פתאום קלטתי שהריח הזה שאני מריח כבר מלא זמן, מגיע ממני! ונלחצתי נורא, ועצרתי את הטוסטוס מיד אחרי הצומת, ליד איזו פיצה, וראיתי שיוצא ממנו מלא עשן, ופשוט ברחתי משם כמו אידיוט, בלי לבדוק מה קרה לו, כי איחרתי לשידור שלי בגל"צ! פשוט עליתי על קורקינט כזה, ונסעתי ליפו.
וכשהגעתי לאולפן הרדיו באיחור מביש, כולם כבר היו שם וחיכו לי, והידיים שלי רעדו ממש, וכל הגוף שלי היה מכוסה בזיעה, והלב שלי דפק, טם טם טם, מרוב לחץ, ומרוב תסכול, על הטוסטוס שלי שכנראה הלך פייפן, אוף. ושפרה קורנפלד האהובה, שהובילה איתי את המשדר, חיבקה אותי והרגיעה אותי, כפרה עליה היא הוציאה עכשיו ספר יפה, קראתי אותו ביום כיפור ובכיתי. בקיצור עלינו לאולפן, ואני, הרגשתי שאני לאט לאט מתאושש, ושמתי את האוזניות על האוזניים, וכחכחתי בגרון. ובדיוק אז, רגע לפני השידור, בדיוק אז! קיבלתי הודעה שיהושפט הראל הלך לעולמו.
איי אייי אייי, כשהייתי ילד קטן, לפני עשרים וחמש שנה בערך, אמא שלי הבינה שאני לא יכול להיות בבית הכנסת לבד, אז היא הושיבה אותי ליד חבר שלה מהעבודה, יהושפט שמו, ויהושפט תמיד דאג לי שיהיה לי מקום לידו, וגם כשהנכדים והילדים שלו הגיעו, הוא תמיד הושיב אותי קרוב קרוב אליו, איייי, והוא לימד אותי להתפלל, הוא הסביר לי מתי עומדים, ומתי יושבים, ומתי הולכים שלושה צעדים קדימה, ומתי מתכסים בטלית, והוא גם לימד אותי להניח תפילין, כי אבא שלי לא ממש הניח תפילין, ואבא שלי לא ממש גידל אותי. אני זוכר שהגענו לבית שלו, ברחוב איתמר בן־אב"י בירושלים, אני זוכר שיהושפט הסביר לי איך מלפפים את הרצועות השחורות על הזרוע, ואני הקשבתי לו, והנחתי את התפילין על היד החלשה שלי, והתרגשתי נורא.
הוא היה איש טוב, וגבוה, וחכם, וצנוע, ונעים, והיו לו עיניים טובות. אהבתי אותו מאוד, וגם הוא אהב אותי, ובבר מצווה שלי הוא עמד לידי בבמה, בזמן שקראתי את פרשת פנחס בקול דקיק, והוא זה שחיבק אותי בסוף הקריאה, הוא זה שאמר לי כשסיימתי לקרוא את ההפטרה, כל הכבוד יאיר. אוף אני שוב בוכה.
וככה יצא שאת המילים הראשונות במשדר שהקלטנו, הקדשתי לזכרו. ככה יצא שלאורך כל התוכנית הרגשתי מין מועקה כזאת, עמוקה ומשונה בגרון. ככה יצא, שכשנסעתי בסוף השידור מהאולפן ביפו לטוסטוס המקולקל שלי, כמעט נהרגתי, כי עברתי באדום, כי לא הייתי מרוכז. איייי, וכשהגעתי לטוסטוס, התקשרתי לגרר, שייקח אותו משם לאיזה מוסך שאני אוהב בתל אביב, והבחור של הגרר אמר לי שיגיע עוד איזה חצי שעה, אז נכנסתי לפיצרייה כדי לקנות לי פיצה, אבל האשראי שלי לא עבר, והרגשתי שהנה אני מתחיל לבכות. והבחור המתוק של הפיצה, שראה שמשהו עובר עליי, אמר לי, קח פיצה, נשמה, הכול טוב, ואני אמרתי לו, לא לא, הכול טוב אחי, לא צריך, ויצאתי משם, ונעמדתי מתחת לאיזה עץ, ברחוב קיבוץ גלויות, ולא ידעתי לאן ללכת.
ופתאום! ראיתי מולי דוכן כזה קטן, ומתוק ודבילי, של חב"ד, ועל הדוכן היה שלט קטן – "תפילין מניחים ולא מתביישים!", ומתחת לשלט היו שתי שקיות בד כאלה עם תפילין, ואני נזכרתי פתאום ביהושפט, שלימד אותי להניח תפילין, עם התפילין הראשונות שלי, שעדיין נמצאות אצלי בבית איייי, והרגשתי בכל הגוף שלי שאני צריך להניח אותן עכשיו, לזכרו. וניגשתי לדוכן, לא התביישתי! והנחתי תפילין, קודם של יד, ואחר כך של ראש, ונזכרתי בילד הביישן והחלש שהייתי, ונזכרתי ביהושפט הטוב והחכם, ועצמתי עיניים, ואמרתי שמע ישראל, ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, ואהבת, איזו מצווה יפה זו לאהוב.
זה היה יום חם באופן בלתי נסבל כמעט, ואני עמדתי שם מזיע ומותש וחשוף, ליד הטוסטוס המקולקל שלי, בתוך כל הצפירות והאגזוזים של תל אביב, עם תפילין על הראש, וחשבתי על יהושפט הטוב, האיש החם הזה, שעטף אותי בתקופה הכי פגיעה שעברתי בחיי. וכשחשבתי עליו, פתאום התחלתי לבכות. איייי, בכיתי לעצמי, בכי שקט כזה, ומפוחד, והמוכר של הפיצה שבדיוק יצא מהחנות לעשן ניגש אליי ואמר לי, מה אחי הכול טוב, ואני אמרתי לו, הכול טוב אחי, וסיפרתי לו קצת על יהושפט, והמוכר אמר, אני עכשיו, עכשיו! תורם צדקה לזכרו. ככה הוא אמר. וכשהוא אמר את זה בכיתי אפילו יותר.
ויהי זכרו של יהושפט הראל ברוך. זהו שכוייח זה הסיפור.
