"הדמוקרטיה היא שוויון בין עני לבעל הון, אבל צריך עוד לברר מדוע יש שווים יותר". השיר "דמוקרטיה" של עמוס אטינגר, בלחן השובב של דובי זלצר, הקפיץ את שחקני המחזמר קזבלן, והיה מהמָצוֹפים שאפשרו מעבר חמצן חיוני בעיצומה של דרמה חברתית כואבת. חבורת תושבי השכונה היפואית רקדו וצחקו על חוקי הרחוב, השונים כל כך מאלו הנחקקים הרחק משם, במציאות סטרילית בהרבה. המחזמר המצליח של יגאל מוסינזון, שזכה גם לגרסה קולנועית משובחת, הביא למרכז הבמה מחאה עדתית ומחאה חברתית, עטופות בצהלה ובהומור פנימי של אזרחים סוג ב', שעוד לא ידעו שיזכו לקִטלוג "ישראל השנייה".
נקודה אחת הבהיר השיר כבר בראשיתו: הדמוקרטיה – אותה שיטת ממשל שנותנת את הכוח בידי העם, ומאפשרת השפעה שווה לכלל האזרחים, ללא הבדל דת, גזע ומין, מצב חברתי־כלכלי או שיוך חברתי – נתונה לפרשנות. בקזבלן התעסקו בענייני אשכנזים וספרדים, ועל הדרך שלחו קריצה מכוונת לשלטון האבסולוטי של מפא"י, בימים שבהם הפנקס האדום עשה אותך בכל זאת שווה יותר. הרבה יותר. הם דיברו על אלה ששווים יותר בפני החוק; שישה עשורים אחר כך מתברר שיש שווים יותר גם בתוך בית המחוקקים.
זה שנים, המחנה המתכנה דמוקרטי ממצב את עצמו כאנטיתזה למחנה הלאומי. או־או, אין גם וגם: או שאתה בעד אזרוח מהגרים אפריקנים, או שאתה פשיסט. או שאתה בעד הקמת מדינה פלסטינית על אדמת יהודה ושומרון, או שאתה קו־קלוקס־קלאן. אין אמצע. אפילו חלומות השלום החתומים על חולות סיני שודרגו למעמד "הגנה על הדמוקרטיה" בימי כישלונם המהדהד של הסכמי אוסלו. ממילא, מי שמתנגד להם מאיים על עתיד המדינה.
השמאל לא הסתפק במאבק פרוגרסיבי לשינוי במרחב הציבורי. לא בבית ספרו. התעמולה האנטי־ימנית ואנטי־שמרנית שלו עוברת דרך הפעלת בלוטות החרדה לחירותם של אזרחי ישראל, ואין לנו רשות לערער עליו אלא להיכנע לו בלבד. בצלאל סמוטריץ' מבטיח לשמור על היסודות היהודיים במדינה? איראן! תוכנית לשינוי מערכת המשפט, כך שתהיה הוגנת יותר ותתאפיין בשקיפות? דיקטטורה! כל מתמודד ימני, על ערכיו והצעות החוק שלו, מסומן כלא פחות מאיום על הדמוקרטיה. במערכת בחירות אחת אחרי רעותה נצפית הסיסמה הזו בגרסאות משתנות, שלכולן משמעות אחת: הימין מסוכן.
בשבועות האחרונים הגדיל ראש הממשלה לעשות, כשהחליט לא להביא להצבעה בכנסת את ההסכם עם לבנון, אחרי שמצא את בית הנבחרים לא ראוי לכבוד הזה. כזכור, זה אותו ראש שמסרב לקיים בחירות להנהגת מפלגתו, ושכל חבריו הקרובים משכבר במפלגה הפכו לצ'ילבות, בחסות שיטת ההנהגה הדורסנית שהוא נוקט.
לפיד, אגב, עקץ את ראש האופוזיציה על שהוא מתנגד להסכם בלי להכיר את פרטיו, לכאורה; זה לא הפריע לו לצאת נגד התוכנית של סמוטריץ' למערכת המשפט עוד בטרם פורסמה, ולהגדיר אותה "ביטול דה־פקטו של הדמוקרטיה הישראלית". הדאגה של השמאל לשלום מערכת המשפט נוגעת ללב, בעיקר נוכח העלמת העין המסורתית של מחנה השמאל כל עוד הפגיעה במנהל התקין עובדת לטובתו.
דוגמאות? אתרוג מופגן לאריאל שרון, בעיצומן של חקירות נגדו, בשם הזכות לעקור יישובים יהודיים מארץ ישראל; תקדים משפטי שלפיו סיקור תקשורתי אוהד הוא שוחד אם הוא ניתן לראש ממשלה פופולרי נבחר ומכהן, בעוד רשימת הפוליטיקאים הנהנים מסיקור אוהד עמוסה לעייפה; קול דממה דקה מצד שוחרי השלום וזכויות האדם כאשר נעשה שימוש באמצעים קיצוניים בחקירת נוער גבעות; או הענקת ליטוף לחתימה על הסכמים בלתי הפיכים במהלך מערכת בחירות. וזו כמובן רשימה חלקית ביותר.
שטיפת המוח שהכתיבה את המשוואה השקרית "ימין שווה חושך" היא־היא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה הישראלית, שמחולליה עמלו רבות על המבנה החוקתי שלה. מטרת האופוזיציה במשטר דמוקרטי, לפי הגדרתה האנציקלופדית, היא לייצג בפרלמנט את דעות המיעוט שלא זכו לייצוג בממשלה, לבקר את הממשל, להציג חלופה לדרכו ולנסות להדיחו בהתאם לחוק. במילים אחרות, ההסתייגויות בימין מהסכם הגז, והרפורמה המוצעת למערכת המשפט, אינן אנטי־דמוקרטיות אלא חלק ממשי מהעניין הדמוקרטי. הן אפילו חובתה של האופוזיציה, המייצגת עמדות שלא באות לידי ביטוי סביב שולחן הממשלה. במקרה הזה, היא גם הגורם המאזן הקריטי אל מול ריצת האמוק של השמאל לנצל כל שניית שלטון, לפני שיתרחש מהפך נוסף.
איומי השמאל העכשוויים ממשיכים מסורת רבת שנים של מפלגות שבנו את שלטונן הדיקטטורי מתוך שכנוע עמוק שנתינת הכוח בידי העם הנבער – ההמונים שמצביעים שוב ושוב לאותו נבחר – תאיים על הקיום החופשי של המדינה. אסונות עריצות רבים נרשמו לאורך ההיסטוריה בשם ההגנה על החלשים, הלאום ומה לא. לא פעם הם החלו כסיסמת בחירות דמוקרטית, שהתפתחה לכדי תפיסת עולם שהולכת ומפחיתה את המשקל הניתן לדעתו של העם, עד לביטולו המוחלט. בשלב הראשון מדברים על הצורך להחליף את העם, וכשההחלפה הזו לא אפשרית, מידרדרים לשלטון בכוח.
זה מתחיל בדמוניזציה של המחנה היריב וממשיך בשלילת כוחה של הכנסת בכלל והאופוזיציה בפרט, והסוף מי ישורנו. כפי שהיטיב אטינגר לסכם את המגמות המדאיגות, גם כשהן מולחנות במנגינה משעשעת: "הדמוקרטיה היא קִדמה אשר דורכת במקומה, ותגלה אם רק תביט – הולכת היא אחורנית".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
