בעוד ארבע־חמש שנים, אחרי שהלוי יפשוט מדים ויתראיין, נדע אם יש שחר לטענות בחוגי ליכוד שמינויו היה קשור גם להשקפת עולמו בעניינים לא־צבאיים, השקפה לוטה בערפל לפי שעה. לעומת זאת, בארבע השנים האחרונות התבהרה היטב השקפת עולמו של השר הממנה, למרות מאמציו המתמשכים לשמור על עמימות, ולכן מוזר שלא מעט מצביעי ימין מאפשרים לו להטעות אותם. בזכותם הוא כבר קפץ מ־8 מנדטים בכנסת היוצאת ל־12 מנדטים בסקרים. בגללם עלולה להתגבש קואליציית שמאל גם אחרי הבחירות הקרובות למרות ימניותו של רוב העם.
גנץ, אולי כדאי להזכיר נשכחות, מי שבכרטיס הביקור שלו מודפס הכיתוב “לא ימין ולא שמאל“, נערך אחרי בחירות 2019 ב‘ להקים ממשלה בעזרת מיטב עוכרי ישראל בכנסת. הוא לא בחל בשותפות קואליציונית עם איימן עודה, אחמד טיבי, היבא יזבק ועופר כסיף. הם המליצו עליו לנשיא גם אחרי סבב ג‘, והוא התאמץ לממש את ההמלצה. רק הווטו של יועז הנדל וצבי האוזר סיכל את התוכנית. אין ספק שיעשה ניסיון חוזר לממש אותה אחרי הבחירות הקרובות, אם כל מה שיפריד בינו ובין ראשות הממשלה יהיה תמיכת בל“ד, חד“ש ושות‘. מבחוץ או מבפנים, בדיעבד או אפילו לכתחילה, גנץ, עודה, טיבי, מיכאלי, גלאון וכמובן לפיד יעשו יד אחת לצורך סילוק נתניהו והרחקת סמוטריץ‘. דיבורי גנץ מאז פיזור הכנסת על הסתייעות אפשרית בחרדים אינם אלא מסך עשן שנועד להצניע את המזימה הזו ולהשכיח את העבר הלא רחוק, כאשר מפלגת כחול לבן בראשותו חתרה לקואליציה עם מפלגות דגלי פלסטין.
בדיוק כמו בארבעת הסבבים הקודמים, גנץ מטשטש את משנתו בסוגיית יו“ש לצורכי הערמה על הימין הרך. לכאורה הוא וגדי איזנקוט רק מתריעים מפני הפיכתה של ישראל למדינה דו־לאומית, ואינם תומכים ב“פתרון שתי המדינות“, אך בעצם זה אותו דבר. במפלגת “המחנה הממלכתי“ יודעים היטב שתמיכה גלויה במדינה פלסטינית היא ערובה לכישלון בבחירות, ולפיכך בוררים היטב את המילים בנדון ומתקשטים בבכירי ליכוד וימינה לשעבר. בפועל, יו“ר המפלגה מקדם את חלוקת הארץ: הוא מארח בביתו את אבו־מאזן, נוקט קמצנות קשה במתן היתרי בנייה ליהודים, ומאפשר לפלסטינים להשתולל עם דחפוריהם בשטחי C.
קלמן ליבסקינד דיווח לפני שבועיים במעריב שהפלסטינים בונים מדי שבוע 105 מבנים בלתי חוקיים חדשים, ומשתלטים על 136 דונם חדשים. בנייה עצומה מתרחשת בשטחי B, אף שגם שם מערכת הביטחון רשאית לווסת אותה על פי האינטרסים של ישראל, אבל תחת הנהגת גנץ המערכת לא מתערבת ולא מפריעה. מרחב פלסטיני עצום הולך ונבנה כעת, למשל, במערב בנימין מול נתב“ג, בלי כל הפרעה מצידה. מצידו.
שר הביטחון מקפיד על קוצו של יו“ד רק עם הפחונים של נערי הגבעות ברמת מגרון או עם הישיבה הקטנה בחורבות חומש. את הסכם אביתר תקע במגירה בלתי נגישה, וכך גם את הנוהל המוסכם עם ראשי מועצת יש“ע על הנפקת אישורי בנייה חדשים מדי שלושה חודשים. פסק הזמן בין ישיבות מת“ע הלך והתארך בתקופתו, והמכסה התכווצה פלאים. כשמנדנדים לו התגובה היא “כן, כן“, אבל בפועל לא, לא. גנץ רוצה שהיהודים יפסידו במרוץ לקביעת עובדות בשטח, כדי שיום אחד יהיה אפשר להפריד בין גושי ההתיישבות ליישובים המבודדים, המנוונים, להקים מדינה פלסטינית בגב ההר, וכביכול לגאול את ישראל מסכנת הפיכתה למדינה דו־לאומית. בכך הוא מרחיק את רגע ההכרעה במערכה על יו“ש, ויוצק דלק על תקוות הפלסטינים לסילוק היהודים משם. לא מקרב את השלום, אלא מאריך את המלחמה.
רק לפני שבועות אחדים סיכל גנץ ברגע האחרון דיון על תוכנית בנייה בשטח שבין מעלה אדומים לירושלים, החיוני כל־כך לסיכול היתכנותה של מדינה פלסטינית. האמריקנים לחצו עליו כי כבר למדו לדעת שהוא לחיץ ביותר, ואולי אף שש ללחצים שכאלה, שמשרתים את האופק המדיני שלו. יש לו גם מניות רבות בטרפוד מיזם הריבונות של נתניהו ודיוויד פרידמן בתקופת טראמפ. במערכת 2019 הוא ירד עם צמרת מפלגתו לבקעה כדי להטיף משם לסיפוחה לישראל, אך ערב בחירות 2021 השתדל אצל טראמפ לטרפד את הפרק הפרו־התנחלותי בתוכנית המאה. מנכ“ל משרדו אמיר אשל השתבח בכך החודש בריאיון מאלף לבן כספית, והשר הממונה לא טרח להתנער או לנזוף בו, כפי שאמור היה לנהוג. מנכ“ל משרד ממשלתי הוא עובד מדינה, לא פוליטיקאי שרשאי לחוות דעה פומבית בסוגיות טעונות שכאלו.
נקיי הדעת שבימין, השוקלים להצביע לגנץ תוך הדחקת פועלו הרב ברוח אתגרי השמאל, הולכים שבי אחרי המיתוג הממלכתי שלו, אך זוהי מסקנה נמהרת מאירועי השנים האחרונות, שנות תיקי נתניהו. בני גנץ הרבה פחות ממלכתי מכפי שהוא מצטייר. בגלי צה“ל הוא הצניח מנהלת מטעמו בניגוד לכל הכללים, ולמעשה הלאים את התחנה לצורכי סילוק מבקריו. גם הסכמתו להעברת ההסכם עם לבנון בלי אישור הכנסת אינה בדיוק ממלכתית. עצם העובדה שהוא מציע עצמו עכשיו כמועמד להנהגת המדינה, אף שהוא מפגר בסקרים אפילו אחרי “הציונות הדתית“, מסגירה אנוכיות אנטי־ממלכתית. בנימין נתניהו שגה מוסרית ופוליטית כשלא כיבד את הסכם הרוטציה איתו, מפני שהסכמים צריך לכבד, אבל ההסכם עצמו היה עקום ביותר. הוא העניק את ראשות הממשלה למפלגה בסדר גודל בינוני, וסלל את הדרך להקמת קואליציה עקומה פי כמה, שאכן החזיקה מעמד שנה בלבד. אלה בימין שבעוד שבוע וחצי ישלשלו לקלפי את הפתק של המחנה הממלכתי יאריכו את עידן משבר המשילות, מי יודע עד מתי, ואת התקופה שבה יוכל גנץ להתעמר במפעל ההתיישבות ולפעול לחלוקת הארץ. הם לא יבנו שום גשר, רק יגדילו את סיכויי הנפילה לנהר שמתחת. 
