השבוע יתקיים אירוע שלא ניתן להתעלם ממנו. ביום שלישי 15 משפחות יגורשו ובתיהן ייהרסו בעוול היסטורי והיסטרי בשכונת נתיב האבות שבגוש עציון. הרס לשם הרס. עוול של בג"ץ, למרות שהמדינה עצמה ביקשה להסדיר. אין הוכחת בעלות פרטית על הקרקע, וחלק מהבתים הורסים בגלל 40 סנטימטרים בלבד של קרקע לא־מוכרזת. במקום להסדיר בהיגיון ובצדק, הורסים באטימות.
נתיב האבות הוא לא עמונה. אופי האנשים שונה, אופי הפינוי שונה, אופי המאבק היה שונה לפני ואחרי. בפועל אלה ואלה מגורשים מבתיהם, ואלה ואלה הצליחו להזניק את ההתיישבות קדימה. בזכות אנשי עמונה נבנה יישוב חדש בישראל, עמיחי, בזכות אנשי נתיב האבות יוסדר ויורחב היישוב באופן חסר תקדים. ועדיין, פינוי וגירוש מהבית שבנית מתוך אמונה, אידאולוגיה ובעשר אצבעותיך, הוא שריטה לכל החיים ולכל המשפחה.
אני שומעת קולות מסויגים בהתיישבות. חסרה העמידה האיתנה מאחורי המשפחות, הסולידריות. 'זה לא מאבק אמיתי', מטיחים גורמים מסוימים, 'אם אין מכות, גרירות, אם יש תיאום מסוים עם הצבא, אז בשביל מה להיאבק?'…
תשמעו חברים. המאבק של אנשי נתיב האבות הקפיץ את ההתיישבות. אני ליוויתי אותם. הם לא נאבקו רק על הבית הפרטי שלהם, הם נאבקו על נתיב האבות כולו, על העתיד, על החזון. מי שארץ ישראל חשובה לו צריך לדעת שהזיעה של תושבי נתיב האבות הלכה לשם, לבנייה ולצמיחה. לא רק פרטית אלא לאומית. מאות בתים עתידים להיבנות בנתיב האבות. לו יהי.
עכשיו, ברגע של הריסת בתים בארץ ישראל, בתים של משפחות פורחות ומקסימות, הרס לשם הרס, עכשיו אנחנו צריכים להיות לצדם. ביום שני בערב בעצרת, ביום שלישי בפינוי עצמו. לתת כתף.
כולנו נתיב האבות.
