“עצלנים“, כך כינה מגיש ערוץ 14 שמעון ריקלין את תושבי עיירות הפיתוח בראשית השבוע. "האם זה נשמע לכם הגיוני", תהה ריקלין באולפן, "שנתניהו והליכוד צריכים להתחנן כי האנשים העצלנים בעיירות הפיתוח תמיד מצביעים בכמעט עשרה אחוז פחות מאשר בתל־אביב? למה זה? מדינת ישראל נאבקת עכשיו על חייה, על קיומה כמדינה יהודית, על קיומה כמדינה ריבונית, על קיומה כמדינה עצמאית, כמה צריך להתחנן בפניכם תושבי עיירות הפיתוח? תלכו להצביע".
ההקשר של הדברים הללו, צריך לומר, הוא החלטה שהתקבלה בליכוד לרכז מאמצים בהעלאת אחוזי ההצבעה במעוזי הליכוד בפריפריה. לפי נתוני המפלגה, הם לא מוצו דיים במערכות הבחירות האחרונות.
ההתבטאות של ריקלין הייתה מקוממת מכמה סיבות. נתחיל בסגנון. לו אמירה כזו על תושבי עיירות הפיתוח הייתה נשמעת מפי איש ממחנה השמאל, היא הייתה מקוטלגת בצדק יחד עם ההתבטאויות המכלילות והמתנשאות של יאיר גרבוז (“מנשקי הקמעות“), תיקי דיין (“אספסוף“) ודודו טופז (“צ‘חצ‘חים“). אבל לאיש תקשורת ימני מותר כנראה להתנשא ולעלוב חופשי בתושבי עיירות הפיתוח.
מי שדורש מתושבי עיירות הפריפריה אחוזי הצבעה גבוהים בבחירות, ראוי שיקשיב לצרכים שלהם גם בין בחירות לבחירות
אבל הסגנון אינו הבעיה היחידה בדברים של ריקלין. האמירה שלו מלמדת עד כמה הוא אינו מחובר לשטח ולא מכיר את המציאות בעיירות שאת תושביהן הוא מכנה עצלנים. נתחיל עם קצת נתונים. ראשית, הטענה של ריקלין ש“תושבי עיירות הפיתוח תמיד מצביעים בכמעט עשרה אחוז פחות מאשר תל־אביב“, אינה נכונה עובדתית. אחוז ההצבעה בתל־אביב בבחירות האחרונות לכנסת עמד על פחות משישים אחוזים (59.99). ברוב מוחלט של עיירות הפריפריה שבדקתי, אחוז ההצבעה היה גבוה יותר. בירוחם, נתיבות, אופקים, קריית־מלאכי, קריית־גת, חצור, בית־שאן ושלומי הצביעו בבחירות לכנסת יותר מאשר בתל־אביב. בשדרות אחוז ההצבעה היה זהה לזה של תל־אביב, בדימונה ובקריית־שמונה נרשמו שניים־שלושה אחוזים פחות.
הטענה של ריקלין מתחילה להיות רלוונטית לא כשמשווים את אחוזי ההצבעה של הפריפריה לתל־אביב, אלא כשמשווים את אחוזי ההצבעה בפריפריה עצמה בין הבחירות לכנסת לבחירות המקומיות. כאן מגלים תופעה מובהקת ומעניינת שדורשת למידה. בעוד שבבחירות לכנסת אחוז ההצבעה בפריפריה נמוך מהממוצע הארצי, בבחירות לרשויות המקומיות הוא גבוה יותר באופן משמעותי. בבחירות המוניציפליות האחרונות, שהתקיימו ב־2018, עמד אחוז ההצבעה הארצי על 59.54. בירוחם הצביעו 76 אחוזים, בשדרות ובאופקים 68, בנתיבות 78, בשדרות 68, בחצור 77, בבית־שאן 78, ובשלומי 74. בתל־אביב, אגב, שבה מתגורר ריקלין, רק 46 אחוזים מהתושבים טרחו להגיע לקלפי כדי לבחור את ראש העיר שלהם ואת חברי המועצה. עצלנים.
בשנת 2013 התקיימו גם בחירות לכנסת וגם בחירות לרשויות. על פי נתונים שפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה בסוף אותה שנה, ב־88% מהרשויות המקומיות הפריפריאליות היה שיעור המצביעים בבחירות המקומיות גבוה מ־60%. לעומת זאת, ברוב הרשויות הממוקמות במרכז הארץ היו שיעורי ההשתתפות נמוכים מ־60%. מהשוואת ההצבעה לכנסת להצבעה לרשויות באותה שנה עלה שמתוך 20 הרשויות היהודיות שבהן נרשמו שיעורי השתתפות גבוהים יותר בבחירות המקומיות לעומת הבחירות לכנסת, רובן היו פריפריאליות.
אחוזי ההצבעה הגבוהים בפריפריה בבחירות המקומיות מוכיחים שתושביהן ממש לא עצלנים. כשמדובר בבחירות מוניציפליות הם מגיעים לקלפי בהמוניהם. הסיבה המרכזית להבדל בדפוס ההצבעה וברמת העניין היא חוסר האמון שתושבי עיירות הפריפריה חשים כלפי מוסדות המדינה, לעומת התקווה הגדולה שהם תולים בשלטון המקומי. רבים מתושבי הפריפריה שבעי הבטחות של פוליטיקאים שיורדים לפגוש אותם שבועיים לפני הבחירות. הם אינם מאמינים בשינוי משמעותי שיגיע "מלמעלה". לעומת זאת, כשמדובר בשלטון המקומי הם מרגישים שביכולתם להשפיע רבות על עתידם האישי והמשפחתי. הרשות המקומית מסוגלת לספק מקומות עבודה רבים לתושבים, ובניגוד לחברי הכנסת והשרים, אנשיה זמינים ונגישים גם לאחר הבחירות. ביישוב באזור מרוחק ממרכזי הכוח וההון, שיש בו גם דינמיקה של היכרות עם מנהיגים מקומיים, חברי הכנסת, שרובם המוחלט מתגוררים במרכז הארץ, אינם נגישים. התושבים מפנים כל בעיה להנהגה הנגישה והמוכרת, שהיא ההנהגה המקומית. לכן הבחירות המוניציפליות בפריפריה הן קרנבל לעומת הבחירות הארציות.
השנים האחרונות גם הוכיחו לכולנו את השפעתו ההולכת וגוברת של השלטון המקומי על חיינו. המאבק בקורונה למשל, התנהל במשך תקופה ארוכה ללא ממשלה קבועה ועם כנסת לא מתפקדת. מי שניהלו בשטח את ההתמודדות היומיומית עם הקורונה, מלבד הצוותים הרפואיים, היו ראשי הרשויות. זו הסיבה לכך שבזמן המגפה אכן ניכרו הבדלים משמעותיים באיכות החיים של תושבי רשויות שונות.
עכשיו באים?
וכאן צריך להתייחס לחלק השני ב“נאום העצלנים“ של ריקלין, שבו הוא קרא לתושבי עיירות הפיתוח להעלות אצלם את אחוזי ההצבעה מכיוון שהבחירות לכנסת הן בחירות גורליות. "מדינת ישראל נאבקת עכשיו על חייה", טען, ועל קיומה כמדינה יהודית־עצמאית וריבונית. כנגד הטיעון הזה צריך לשאול, או אפילו לזעוק: עד כמה אפשר להיות ציניים? הרי מאז הבחירות המוניציפליות בסוף 2018, אזרחי ישראל נקראו להצביע לכנסת כבר חמש פעמים! מה כל כך גורלי בבחירות שמתקיימות בתדירות כזו?
השאלה הזו מופנית לריקלין, ובעיקר למנהיג גוש הימין שריקלין חפץ בהיבחרו. אם הבחירות לכנסת כל כך גורליות, כיצד ייתכן שנתניהו פירק את ממשלת האחדות שלו עם גנץ בסירובו להעביר תקציב, והוביל אותנו שוב לקלפי. אם מדינת ישראל אכן “נאבקת על חייה“, איך זה שנתניהו לא מעלה על דעתו, אחרי כמה ניסיונות כושלים שלו להרכיב ממשלה, לאפשר למועמד אחר מהליכוד לנסות להקים ממשלת ימין ולהציל את המדינה?
ולסיום צריך לומר עוד משהו. מי שדורש מתושבי עיירות הפריפריה אחוזי הצבעה גבוהים בבחירות, ראוי שיקשיב לצרכים שלהם גם בין בחירות לבחירות. לא זכור לי ששמעתי את ריקלין מתבטא בנושא צמצום הפערים בין מרכז לפריפריה בבריאות, בחינוך וברווחה. גם לא ראיתי אותו צועד בצעדת השוויון שקיימו אנשי עיירות הפריפריה בחודש שעבר, בבאר־שבע, בקריית־שמונה או בטבריה.
אנשי הפריפריה אינם עצלנים. הם פשוט מפוכחים. במשך שנים הטיפו לנו שמי שמצביע משפיע, אבל המציאות של השנים האחרונות הוכיחה שגם מי שמצביע לא ממש משפיע. אם הפוליטיקאים ודובריהם רוצים להעלות את אחוזי ההצבעה, הם צריכים להוכיח לנו יותר את הזיקה בין הצבעה להשפעה.
