התורה לא המתינה זמן רב כדי לספר לנו על צללי העולם הנורא של תקיפות מיניות: "וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ" (בראשית ו, ב). סגנונו של הפסוק מאפשר לקרוא אותו כאירוע מיתולוגי, ויש אמוראים ופרשנים שקראו אותו כך. אולם הפירוש המקובל הוא שבני האלוהים אינם כוחות שמימיים ואינם נמצאים בממדים אחרים של הקיום, כי אם אנשים בשר ודם, בעלי הכוח והשררה עלי אדמות, כפי שכתב הרמב"ן:
בני האלוהים – בני השרים והשופטים, לשון רש"י, וכך הוא בבראשית רבה. אם כן יספר הכתוב כי הדיינין, אשר להם לעשות המשפט, בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם… יקחו אותן להם לנשים באונס… ואמר עוד "מכל אשר בחרו", להכניס הנשואות לאחרים. אבל לא הזכיר הכתוב האיסור בהם בפירוש, ולא נגזר עליהם העונש רק על החמס, לפי שהוא ענין מושכל איננו צריך לתורה.
דברים אלה של הרמב"ן עשויים להורות לנו דרכים נוספות על אלה שאנו נוקטים בהן כדי להסיר את החרפה הזו, שכבר ספר בראשית מלא ממנה: פרעה ואבימלך, סדום, מעשה דינה, אשת פוטיפר ועוד. נפתח במינוח: חובה עלינו לפתוח בשינוי השפה. כשאנו מדברים על "הטרדה מינית" הדבר מזכיר זבוב שמטריד, ויוצר תחושה שמדובר בחוסר נוחות בלבד, עניין של תחושה לא נעימה. ואילו הרמב"ן מבאר שמה שאנו עוסקים בו הוא "חמס", מונח שמשקלו עצום: זו הסיבה להשחתת העולם במבול.
כדי להעצים עוד יותר את החובה להכרית את ההתנהגות הזו, נכון יהיה לאמץ היום את המינוח "תקיפה". על כך מדובר. זוהי תקיפה, שמשאירה אצל חלק גדול מהנפגעות והנפגעים צלקות המשפיעות על המשך החיים, על היכולת לבנות זוגיות עתידית, על התדמית האישית ועל התחושה הפנימית של כאב וחילול. שינוי המינוח יבאר לנו עם מה אנו קרואים להתמודד. התהום שאליה עלולים הנפגעות והנפגעים ליפול מחייבת לנקוט מינוח שמביע זאת.
חילול העצמיות
בנוסף לכך, דברי הרמב"ן מפנים את תשומת ליבנו לעניין שדווקא בחברה הדתית זקוק להעצמה. כשאנו עוסקים בענייני עריות, תשומת הלב הרוחנית שלנו ניתנת בראש ובראשונה לפגיעה בקדושה. פרשת עריות, שקראנו לאחרונה במנחה של יום הכיפורים, מתייחסת לקדושת ישראל ולקדושת ארץ ישראל. בספרות ההלכה, דיני עריות כלולים בספר "קדושה" ביד החזקה לרמב"ם, ובחלק "אבן העזר" בשולחן ערוך. ואכן, אחת הבשורות הגדולות של התורה נמצאת בממד הקדושה העילאית ביחסים הגופניים שבין בני האדם. הדברים מובעים הן בלשון הקידושין, כאשר מדובר בתנועה מאירה, והן בלשון החילול ("את אביה היא מחללת") בהיפוכה.
גם כאשר אנו בוחנים את ההשקעה העצומה במערכות החינוך והפסיקה בתחומים אלה – אנו רואים את המשקל העצום של העיסוק בהיבטים אלה, עד ש"שמירת נגיעה" הפך למושג המגדיר את האישיות הדתית ואת תפיסת כובד האיסור. יחד עם המאבק בפורנוגרפיה, לשמירת הברית וכדומה – זוהי חטיבה אחת המתמקדת בחיי הקדושה והטהרה שאליהם אנו מכוונים. זו זכות גדולה.
ברם, לזכות זו יש גם מחיר. כדרכם של דברים, כשאנו מתמקדים בנושא מרכזי נזנחים פנים נוספים. הדבר אינו מתרחש במזיד, אלא כתוצאה טבעית. לעומת זאת, בפרשתנו מדגישה התורה את ההיבט השני של הפגיעות – החמס, התחום שבין אדם לחברו. כשפוגעים מינית מחללים גם את עצמיות האדם, את חירותו ואת יחסו לעצמו. זהו חמס. והתורה מציפה את היסוד הזה כבר בפרשת בראשית, שהיה קיים עוד לפני שנצטווינו על איסורים הנובעים מהקדושה.
עלינו לשאול: עד כמה אנו מציפים בחינוך שלנו את ההיבט של הפגיעה? עד כמה אנו מטמיעים כי מדובר גם בעבירות שבין אדם לחברו, שאין יום הכיפורים מכפר עליהם ללא ריצוי? מה היחס בין ההשקעה החינוכית לחסימת רשת האינטרנט בפני הזוהמה, ובין חידוד הרגישות, האחריות וההימנעות מפגיעה באדם אחר? האם אנו נרתעים חלילה מלעסוק בכבוד הגוף בעקבות תחושה של חוסר צניעות, וכך מותירים דלת פרוצה בפני הפגיעה הממשית?
הרמב"ן מפנה את תשומת ליבנו לקיומם של ערכים מוסריים ש"אינם צריכים לתורה". בדבריו מופיעה ההכרה העמוקה של התורה בערכים מוסריים שהאנושות כולה מצווה עליה, ושקיימים גם באומות שלא זכו לחיי קדושה. בניגוד לטיעון המופרך, הדוחה את קיומם של ערכים מוסריים מחוץ לציווי האלוהי, הרמב"ן קובע פעמים רבות בפירושו שישנם ערכים מוסריים בסיסיים שאינם נזקקים להוראה. הם חלק בלתי נפרד מהבריאה האלוהית, מהמצפון ומהאתיקה המצויים בנפשו של כל אדם.
חידוד ההיבט הזה, למן חובת ההימנעות מפגיעות מילוליות בתחום הזה ועד למעשה עצמו, יבנה בקרבנו עוד מחסום ראוי כנגד התקיפות. וכאשר תשומת הלב הזו תתאגד עם המאבק בהכפשות, בהחרמות, בהלבנת פנים ברשתות החברתיות וכדומה – יקום מחסום נוסף המונע את ההידרדרות לפגיעה בבין אדם לחברו בתחום הפגיעות המיניות.
לא תשתוק
את האחריות מטיל הרמב"ן לא רק על הקשורים ישירות למעשה הנורא, כי אם גם לפתחה של הסביבה: "בניהם עושים החמס בגלוי ואין מונע אותם". בכך מרחיב הרמב"ן את המעגל לאלה הקשורים ביצירת האווירה המאפשרת את הפגיעה, אלה שבידם למנוע אותה. חז"ל ביטאו את העיקרון הזה פעמים רבות: "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו; באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו; בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו" (שבת נד, ע"ב).
שערו בנפשכם מה יכול להתחולל בעולמנו אם נחנך את עצמנו, ומתוך כך את הדורות הבאים, למחויבות למצוות "לא תעמוד על דם רעך". כבר בחברת הילדים יהיה ברור שאסור לשתוק כאשר נעשה עוול, ושגם למתבונן הפסיבי או היודע שדבר מה מתרחש – יש אחריות. לא הלחץ החברתי, לא הפחד מפני מה יגידו, לא הרשלנות, לא פסיקה מעוותת בתחומי לשון הרע ולא כל דבר אחר מתירים לאפשר פגיעה באדם אחר. הרוב הדומם אינו נקי במקומות שבהם הוא מסוגל לתקן.
החינוך הזה יתפתח ויפרח גם לחברת המבוגרים. הוא מחייב זהירות רבה, כדי שלא נהפוך לחברה שממנה ביקש ירמיהו לברוח, שבה "כָל אָח עָקוֹב יַעְקֹב וְכָל רֵעַ רָכִיל יַהֲלֹךְ" (ט, ג). לא נטפח ריב ומדון, אולם אסור לנו לאפשר כי ייעשה עוול במחוזותינו ושמי שמסוגל להתמודד עימו יאמר שאין זה מעניינו. יצירת חברה שבה נורמות התנהגות פוגעניות אינן זוכות להכלה, ושכל פרט בה חש מחויבות אישית המוטלת עליו, ושאין הוא יכול לפטור עצמו בכך שרק התבונן ולא נטל חלק במעשה עצמו – היא נדבך חשוב לשינוי כיוון בעולם הפגיעות.
זוהי אפוא "תרומת הדשן" מדבריו של הרמב"ן: עלינו לקרוא לפגיעות האלה בשמן, להפנות את תשומת הלב להיבטים החמורים של עבירות עריות כפגיעה בבין אדם לחברו, להכיר בחומרה המוסרית של הפגיעה, ולחנך את עצמנו ואת סביבתנו באופן מתמיד ל"לא תשתוק". אלה ועוד הם נדבכים נוספים שאנו מסוגלים לבנות כדי להסיר מעלינו את החרפה הזו, יחד עם היסודות הנפלאים שאנו חיים לאורם ובהם הצניעות, איסור הייחוד והמגע, והאמונה העמוקה בקדושת ההתנהגות.
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול בתל-אביב וראש תחום אתיקה בארגון הרבנים צהר
