פסק הדין הדוחה את ארבע העתירות נגד אישור הסכם הגבול הימי עם לבנון ניתן הבוקר (א') פה אחד, ללא נימוקים. אולם מי שהיה באולם בית המשפט העליון ביום חמישי האחרון, לא הופתע לנוכח התוצאה.
למעשה, כבר בשלב הגשת העתירות ניתן היה להעריך שסיכוייהן להתקבל אינם גבוהים. לא מפני שהשאלות המשפטיות שאותן העלו העתירות אינן כבדות משקל, ובוודאי שלא בגלל שעורכי הדין שהציגו את הטיעונים השונים לא עשו את מלאכתם נאמנה. בדיון ניתן היה להתרשם בהחלט שהשופטים מבינים היטב שהשאלות המשפטיות שהעלו העתירות הן ממשיות. למעשה, אפילו הטענה שההסכם דורש אשרור במשאל עם לא נדחתה על ידי השופטים כלאחר יד. הטענות שעלו בנושא הזה בדיון היו משכנעות מאוד ודומה שגם השופטים הבינו זאת. קל וחומר כאשר עלו הטענות בנוגע לחובה לאשרר את ההסכם בכנסת, שם היה ברור שהטיעון המשפטי שהציגו עורכי הדין של מחלקת הבג"צים מטעמה של הממשלה עומד על כרעי תרנגולת.
ועל אף כל זאת, היה ברור, כאמור, כמעט מהרגע הראשון, שגורלן של העתירות נחרץ עוד טרם באו לעולם, ובוודאי שכך היה בתום הדיון. וזאת משום שמול כל הטיעונים המשפטיים ניצבו שורה של קצינים בכירים וחוות דעת ביטחוניות מסווגות, אשר הטו את הכף לעבר דחיית העתירות. ה"אס" המנצח של בית המשפט העליון הוא שיקולי ביטחון. אלו הטיעונים שמפניהם נדחה כל דבר אחר. ולכן, כבר כאשר בכניסה לדיון ניתן היה להבחין בקהל בראש אמ"ן ובמזכיר הצבאי של ראש הממשלה, היה ברור שמה שהם יאמרו, בחלק החסוי של הדיון, יהיה זה שיכריע את הכף.
עוד לא נולד בבית המשפט העליון השופט בעל האומץ שיעז להכריע בעתירה על אף חוות דעת ביטחונית מסווגת, ויעמוס על כתפיו את משא האחריות למצבה הביטחוני של ישראל. השופטים (שלא פעם נרגשים מעצם המעמד של שיח עם הדמויות הביטחוניות הבכירות במדינה וקבלת המידע המסווג כל כך דווקא לאוזניהם) אינם יכולים באמת לקחת אחריות על תוצאות קשות שעלולות להיות לפסיקה כזו או אחרת. כאשר מסבירים להם שפירושה של החלטה מסוימת היא פריצתה של מלחמה, הם כבר ימצאו את הדרך המשפטית לא לקבל אותה.
בסיום הדיון ביום חמישי, כאשר האולם כבר היה ריק למחצה, עדכנה השופטת חיות את עורכי הדין העותרים בפנים חמורות סבר על מה שהיה בחלקו החסוי של הדיון. העדכון הזה לא כלל כמעט כלום, מלבד האמירה שלפיה מהדברים שנאמרו באולם הסגור, המידע שהגיע מאז הוגשו חוות הדעת המסווגות אף הוא מחזק את מה שנאמר בהן. בקולה של חיות ניתן היה לשמוע את חרדת הקודש, ואת הרצינות הרבה שבה היא מתייחסת לדברים. גם פרצופיהם של שני השופטים הנוספים שידרו את אותה הרצינות. ברגע הזה כבר היה ברור שהסיפור נגמר, וההמתנה לפסק הדין עצמו כמעט פורמלית. כעת נצטרך אמנם לחכות לנימוקים, אך אלו כבר לא יעלו ולא יורידו דבר.
