ממשלת ישראל אישרה הבוקר (א') את מינויו של סגן הרמטכ"ל, האלוף הרצי הלוי, לתפקיד הרמטכ"ל הבא. הלוי ייכנס לתפקידו בתחילת השנה הלועזית, ויתחיל במסע של ארבע שנים לניהול הארגון החזק ביותר במזרח התיכון, בתקופה המאתגרת ביותר במזרח התיכון. אין באמת צורך להיכנס פעם נוספת למארג האתגרים העומדים בפני הצבא והרמטכ"ל הבא, על כך הרחבתי במאמר מפורט כאן באתר מקור ראשון, אבל בהחלט יש מקום להסביר לעומק מדוע מדובר בתקופה הקריטית ביותר שעוברת על צה"ל, מאז קום המדינה.
נכון, בעבר אותגר הצבא במלחמות קשות, שחלקן העמידו את קיומה של מדינת ישראל בסכנה, ויהיו שיאמרו שלא ניתן להשוות מצב שבו קיום המדינה עצמו בסכנה, לעידן שבו כלל אין סכנה כזו. אין כיום סכנה קיומית למדינת ישראל, לא מצפון – הזירה הכי מאתגרת שמולה עומד צה"ל, ובטח שלא מרצועת עזה או מהטרור הפלסטיני ביהודה ושומרון, שעימו צה"ל מתמודד וימשיך לצערנו להתמודד עוד עשורים קדימה. גם איראן, שממשיכה במרוץ לפצצת הגרעין, לא מסכנת את קיומה של מדינת ישראל, לפחות לא בשלב הזה, ובמערכת הביטחון עוקבים מאוד מקרוב אחרי המצב בנושא הזה, כך שעד שנגיע למצב של איום קיומי – לצה"ל, למדינת ישראל ובכלל למדינות המערב יש כלים להתמודד עם איראן.
***
אם כך הם הדברים על בסיס נקודת מבטי הצנועה, מדוע אני חושב שהרצי הלוי מקבל את צה"ל בצומת הדרכים הכי משמעותי שלו? התשובה היא חיבור האיומים השונים, והמורכבות של כל אחד מהם. לצה"ל יש את היכולת ההגנתית הטובה בעולם, לצד היכולת ההתקפית הכי מפותחת, משוכללת, מדויקת ויעילה שניתן למצוא. אין צבא בעולם שצריך להתמודד עם מה שהצבא הישראלי מתמודד בעשור האחרון בזירות השונות, ומה שגלוי הוא בעיקר החלק הקטן באופן יחסי לכל הפעולות שצה"ל מבצע ויודע לבצע.
הבעיה הגדולה היא שצה"ל הפך למשאבה כלכלית. בשל האיומים השונים שמנינו, הצורך של תחזוק הצבא במוכנות שיא ללא הרף, מכרסם במדינת ישראל באופן שבאמת מציב לה איום קיומי. הסיפור הוא איננו תקציב כזה או אחר או סדר עדיפויות כזה או אחר. למדינת ישראל פשוט אין את הפריבילגיה לגעת ביכולת המבצעית של צה"ל, או לפגוע באפשרות שלו להיות מוכן להתמודד עם כלל האתגרים והאיומים.
להוציא לפועל מבצע תקיפה בסוריה, כמו זה שיוחס בסוף השבוע לצה"ל, דורש הרבה יותר מהעלאת מטוס לאוויר והטלת פצצות על מטרה. מדובר בחודשים של עבודה יומיומית מורכבת ומדויקת, בעלויות שאין מי שיודע לכמת, וזו רק דוגמה אחת מתוך אלפי דוגמאות יומיומיות. לחסל את מפקדי החטיבות של הג'יהאד האסלאמי בעזה עם פצצה מדויקת עולה כמו הקמת בית ספר חדש בשרון, שלא לדבר על בית חולים חדש בצפון, ועדיין, סדר העדיפויות של המדינה חייב להתחיל בתכנון החיסול או התקיפה בסוריה והוצאתן על הפועל.
משמעות הדרישה המבצעית הזו היא כמובן מתיחת תקציב מערכת הביטחון, על חשבון תקציבים אחרים, למקומות חסרי תקדים. הבור הזה רק הולך ומעמיק, והמדינה, עם כל הכבוד ליכולותיה, להצלחותיה ולהתקדמות הטכנולוגית שלה, חיה בתוך משוואה אכזרית שבה ארגון טרור יכול לייצר רקטה בעלות של 50 ש"ח, והמדינה מנגד בונה מערכת הגנה יעילה במיליארדי שקלים ומיירט אחד שעל פי פרסומים עלותו נאמדת בסך של בין רבע ל-400 אלף שקל. זו השוואה אכזרית ויש יאמרו מנותקת מהמציאות, אך בסופו של דבר ההתשה האמיתית היא בעיקר כלכלית. ישראל מאותגרת כפי שלא אותגרה מעולם למרות שהיא לא נמצאת כאמור, תחת סכנה קיומית מיידית, אך היא בהחלט נמצאת תחת סכנה קיומית כלכלית. ועדיף שלא נדמיין איך היו נראים החיים בישראל בלי הכנסות הגז שממלאות כיום את קופת המדינה.
***
אז מדוע ואיך כל זה קשור לרמטכ"ל הבא? התשובה היא כי כובד המשקולת מונחת על כתפיו. אין למדינת ישראל את היכולת – לא המדינית ולא הצבאית – להחזיר את המזרח התיכון 16 שנה לאחור, ליום שאחרי מלחמת לבנון השנייה, אז החל מירוץ החימוש במזרח התיכון, ושינוי התפיסה באיראן לפיה העמסת האזור במגוון איומים יעסיק את מדינת ישראל וישחוק אותה כלכלית. העתיד בהיבט הזה לא נראה ורוד, והרמטכ"ל הבא, כמו זה אחריו וכנראה עוד כמה אחריהם, ייאלצו למצוא את הדרך להחזיר למדינה את משאביה לפרופורציות הנכונות.
זו משימה חסרת תקדים, ספק אם בראיונות שנערכו למועמדים לתפקיד רמטכ"ל השאלה הזו בכלל עלתה, ובטח שזכתה לתשובה מספקת, אך זהו האתגר שעומד בפני הרמטכ"ל החדש, ובפני כולנו.
