מאז ההסלמה האחרונה במלחמה הרוסית באוקראינה, ובפרט מאז שהאיראנים החלו לספק לרוסיה מערכות נשק, מתגברים הקולות שדורשים מישראל להפסיק לשבת על הגדר, ולהרחיב את הסיוע לקייב. ממשלת אוקראינה בעצמה פנתה לראש הממשלה לפיד בבקשה לקבל מערכות הגנה אוויריות שונות, והביעה אכזבה פומבית מסירובה של ישראל למסור לאוקראינים נשק.
בישראל חוששים. הנוכחות הרוסית בסוריה, שם זקוק חיל האוויר לחופש פעולה מול שלוחות של איראן, שלומה של הקהילה היהודית הגדולה שברוסיה (במקביל למשפט שמתנהל לעניין המשך פעילות הסוכנות היהודית במדינה), ובעיקר הנטייה הישראלית המובנית, הכה יהודית, לא להכניס את הראש לצרות לא לנו, הביאו לכך שגם כעת ישראל מסתפקת בסיוע הומניטרי, הצעה סמלית למערכות התרעה ותמיכה מילולית. אך המשך בגישה זו, בטח אחרי שהאיראנים נכנסו לתמונה, הוא טעות קשה, שנצטער עליה בטווח הקצר והארוך.
מראשית העשור הקודם, ישראל משקיעה חלק עצום ממרצה הדיפלומטי כדי להבהיר לעולם את הסכנה האיראנית. ישראל סיפרה לעולם שוב ושוב שאיראן חזקה, קל וחומר איראן גרעינית, תהווה סכנה לא רק למדינת ישראל, אלא לשלום העולם כולו. אבל העולם לא מיהר להשתכנע. מלבד כמה שנים תחת ממשל טראמפ, נראה שהמערב נטה להקטין בחשיבותו של האיום האיראני. הוא חיפש בעיקר להסתדר עם הרפובליקה האסלאמית בעלות מינימאלית, ובוודאי שלא להפעיל נגדה אפשרויות חמורות יותר מעיצומים, שאף אותם היה המערב שמח להסיר תמורת הסכם כלשהו, מחורר ככל שיהיה. והנה, בצומת ההיסטורי החשוב ביותר מאז תום המלחמה הקרה, שמחלק את העולם באופן הבוטה ביותר בין טובים לרעים, בחרה איראן בצד הרוסי לא רק בתמיכה מוראלית ומדינית – אלא גם באספקה מסיבית של כלי נשק שחוללו שינוי מיידי בשדה הקרב ובעורף באוקראינה, ונראה שמדובר רק בהתחלה.
במצב כזה, מדינת ישראל צריכה להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות, בדיוק כפי שהיא דורשת מהעולם מול איראן: לסייע לאוקראינים במלחמת השחרור שלהם מול הכובש הרוסי, שנעזר באויבת הגדולה שלנו ברגעים אלה ממש, ובכך להוכיח שמדינת ישראל היא בעלת ברית אמינה של המערב, שנכונה לסייע לכל מדינה חופשית שנאבקת מול האויבים שלה.
רוסיה 2022 היא מדינה שבורה, שצבאה האדיר התגלה כקליפה ריקה. כוחותיה בסוריה דולדלו לאחרונה, והיכולת שלה להקרין כוח בשכונה שלנו הולכת ונעלמת
ישנן תועלות מיידיות ותועלות לטווח ארוך להגברת הסיוע לאוקראינה, למשל, קידום תעשיית הנשק. לישראל יש מקום מרכזי בתעשיית הנשק הבינלאומית, ובתחומים מסוימים – כמו טילים נגד משוריינים ורחפנים – ישראל היא שחקנית מובילה. מכירת המערכות הללו לצבאות זרים אינה רק דרך להגדיל את הכנסות המדינה, אלא מהווה חלק בסיסי מתפיסת הביטחון של ישראל: השגת יתרון טכנולוגי מתמיד על יריבות גיאופוליטיות. צה"ל לבדו אינו לקוח גדול מספיק כדי להצדיק את הפיתוחים להם הוא זקוק, ולכן יש צורך בייצוא ביטחוני.
אוקראינה הפכה בימים אלו לשדה ניסויים ענק של מערכות נשק, כשכל צבאות העולם צופים בעניין. לישראל ישנן מערכות נשק שיתאימו בדיוק לדרישות של שדה הקרב שם, אולם לא רק שאינה מציעה לאוקראינים לקבל או לרכוש נשק ישראלי – היא גם מונעת מאחרים לתת לה אותו. עוד בתחילת המלחמה ביקשו מדינות במערב אירופה להעביר לאוקראינים מערכות ישראליות, בדגש על טילי ספייק, וישראל סירבה.
ישראל רק צריכה להסיר את הווטו על העברת נשק שלה לאוקראינה ממדינות צד שלישי שרכשו אותו בכסף מלא כדי לסייע למאמץ המלחמתי באופן משמעותי, ולמעשה, אף להרוויח כלכלית ממילוי מחדש של המלאים באותן מדינות תורמות. ההתעקשות של ישראל לאסור על העברת מערכות הנשק מציירת אותה כספקית לא אמינה, שברגע האמת לא מאפשרת לרוכשים לעשות שימוש במערכות לצרכים האסטרטגיים שלהם. כשזה המצב, מדוע שאותן מדינות יבחרו שוב בתוצאת כחול לבן במכרז הבא?
הטענות נגד מכירת הנשק לא משכנעות. ישנה למשל טענה שקיימת סכנה שנשק ישראלי ייפול לידיים הלא נכונות, אבל ישראל כבר מוכרת את כלי הנשק שלה למגוון רחב של מדינות, לרבות מדינות עולם שלישי דיקטטוריות. מגוחך לחשוב שאוקראינה בעייתית יותר מדיקטטוריות באפריקה או בדרום-מזרח אסיה. גם החשש כי מערכות אלו יחשפו בקרב נשמע כמעט תמוה – המערכות הישראליות לא נועדו למצעדים בלבד אלא לשימוש למטרות עבורן פותחו, ואם ישראל הייתה חוששת שהן יחשפו, היא הייתה אוסרת את הייצוא שלהן למדינות זרות. המשך הטלת הווטו, ולמעשה, רמיזה שהמערכות הישראליות לא זמינות למדינות שרכשו אותן לשימוש בפועל יפגע גם הוא באמינות של ישראל כספקית נשק אמינה.
חוץ מתעשיית הנשק, ישנם אינטרסים נוספים לסיוע לאוקראינה. בראשם, חשיבות הברית שלנו עם האמריקנים, ברית שרק תתחזק אם מדינת ישראל תוכיח את עצמה, בעימות שנראה שהולך להגדיר את הגיאופוליטיקה העולמית ואת הצדדים בה בדור הקרוב.
בעבר, כשמדינת ישראל עוד הייתה מדינה חלשה בהרבה, היא ידעה לנצל הזדמנויות ולקחת סיכונים. ב-1970, כשהיה נראה שהסורים יצטרפו לכוחות אש"ף ויביאו להפלת המשטר בירדן, הסכימה ישראל לבקשה האמריקנית והציבה כוחות מול סוריה, באופן שיבהיר לה שאם היא תפלוש לירדן, ישראל תגיב. אותו הרגע בו ישראל הייתה מוכנה לקחת את הסיכון למלחמה כוללת עם מדינת אויב אחת על מנת להציל מדינת אויב אחרת, נתפס כנקודה בה ארה"ב הבינה, באופן העמוק ביותר, שיש לה בעלת ברית אמינה במזרח התיכון. וההבנה הזו הפכה לברית שהיא אבן פינה בתפיסת הביטחון הלאומית של ישראל. יתכן שאנחנו נמצאים היום בנקודה דומה, בה ישראל יכולה לשדרג את מעמדה וערכה, ובשבריר מהמחיר והסיכון אותו נטלה על עצמה ב-1970. אסור לפספס את הרגע בגלל חששות מוגזמים מהדוב הרוסי.
רוסיה 2022 היא מדינה שבורה, שצבאה האדיר התגלה כקליפה ריקה. כוחותיה בסוריה דולדלו לאחרונה, והיכולת שלה להקרין כוח בשכונה שלנו הולכת ונעלמת. המחשבה כאילו הרוסים יפעלו באמצעות הכוחות האלו נגד ישראל, מדינה חזקה בהרבה מאוקראינה, במגרש הביתי שלה, בגלל תמיכה באוקראינה, נראית מוגזמת מאוד. במובן מסוים, לרוסים יש אינטרס שאנחנו לא נפריע להם להמשיך ולהחזיק נוכחות בסוריה, הרבה יותר מאשר לישראל יש אינטרס לחשוש מאותו הכוח שמוצב שם.
גם אותו תיאום ביטחוני בין ישראל לרוסיה בשמי סוריה לא יכול להמשיך להוות תירוץ. כיום, הנוהל הוא שישראל נותנת לרוסים התראה לפני תקיפות של מטרות איראניות בסוריה. האם ישראל תוכל להמשיך את הנוהל, כשרוסיה הופכת להיות תלויה באיראן? האם במצב בו האיראנים קיבלו בזכות את היכולת לדרישות מהרוסים, ניתן להמשיך לסמוך על הרוסים שהמידע בדבר תקיפות עתידיות יישארו אצלם? התיאום הישראלי-רוסי בסוריה עומד בפני סיום, וזה כלל לא תלוי בנו.
להיות, או לא להיות
בכל זאת, יהיה מחיר לנקיטת צד. רוסיה היא עדיין מדינה חשובה, ויש לה דרכים משלה לגבות מחיר ממדינות שלא מתיישרות איתה. יחד עם זאת, המחשבה הישראלית כאילו אין מחיר להמשך המצב הנוכחי שגויה מהיסוד, שמתעלמת מחשיבותו של הרגע הזה ומהתהוותו של סדר בינלאומי חדש שישראל חייבת להיות חלק ממנו, ולא להיתפס כמדינה שלא מוכנה לתרום לו את חלקה. כשאבק המלחמה ישקע, העולם יזכור מי מהמדינות התייצבו נגד ברית הדיקטטורות, ומי ישבו בצד.
בסוף, ישראל צריכה להחליט האם להיות מדינה רצינית או לא. אסור לה להתקפל בפני כל איום, ולסגת עם הדגלים – המוסריים והאסטרטגים – אחרי כל נאום תקיף של פוטין או מדבדב. ישראל היא חלק מהעולם המערבי, אם תרצה בכך ואם לא, וכחלק ממארג האינטרסים שלה, היא צריכה לפעול בהתאם למעמדה ולא לאפשר לדיקטטורה שוקעת להכתיב את מהלכיה.
כמי שגדלו על האתוס של מדינה קטנה ומוקפת אויבים, קשה לתפוס את זה: מדינת ישראל התשפ"ג היא, תודה לאל, כבר לא מדינה כל כך קטנה. היא מעצמה אזורית, עם מספר תושבים של מדינה בינונית באירופה (איפשהו באזור של שוויץ, אוסטריה ופורטוגל), עם כלכלה מתקדמת, צבא חזק ותעשיות ביטחוניות פורצות דרך. השיטה היהודית המסורתית של להוריד ראש כשהעולם מתחיל לסעור לא עובדת יותר, מהסיבה הפשוטה שאנחנו כבר לא מספיק זניחים כדי שלא ישימו אלינו לב. ישראל לא יכולה להתעלם מהמלחמה ולצפות שלא יהיו לכך השלכות, ואם לא נהיה ערים למצב ונפעל כדי לקדם בו את האינטרסים שלנו, נצא קירחים מכאן ומכאן. הגיע הזמן שישראל תפעל. למעשה, הזמן הזה הגיע כבר מזמן.
