אחד הדברים החביבים שקורים במהלך לימוד הדף היומי הוא מציאת הקשרים אקטואליים בין הכתוב בדף לזמן הלימוד. השבוע, ממש ביום שמחת תורה, עסק הדף היומי (ק"ג במסכת כתובות) במותו של רבי יהודה הנשיא, ובין השאר מסופר על הוראתו שלא לספוד לו יותר משלושים יום. הגמרא מציינת את הסיבה: עם כל הכבוד לגדולתו של מי שכונה "רבי", הוא לא חשוב יותר ממשה רבנו, שנכתב עליו "ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלושים יום" – אחד הפסוקים האחרונים בפרשה המסיימת את חומש דברים, וזאת הברכה, שקראנו בחג.
זה היה הקשר ישיר וברור, אבל אני דווקא מצאתי עניין בהקשר אקטואלי אחר, ביום המחרת, כאשר תרועות ההקפות השניות נדמו ושגרת היומיום חזרה. הגמרא בדף ק"ד מספרת על אישה ששמה לא מוזכר אך ייחוסה בהחלט כן – אשת אחיו של חכם ששמו רב חייא אריכא – התובעת מר' חייא מזונות וכתובה משום שהוא ירש את נכסי אחיו, ומהם היא אמורה לקבל את שמגיע לה בדין. לא ניכנס לדיון המשפטי המפורט, אבל העיקר הוא שהאישה עומדת על שלה בעצמה בבתי הדין, דנה בלי מתווכים מול הנתבע והדיינים כשווה בין שווים, ומגלה בקיאות מרשימה בהלכות ובדעות האמוראים, המשמשות אותה להוכיח את צדקתה. בשלב מסוים היא אף באה בטענה לרבא, מגדולי האמוראים בבבל, ומציינת דעה שאמר בבית המדרש וסותרת לכאורה את הוראתו נגדה.
כמה מחכמי ישראל בימי הביניים גילו אי נוחות מהנוסח המפורש בגמרא, שלא מותיר ספק לגבי היותה זו שנושאת ונותנת בדין, ושינו אותו כך שיהיה אפשר לפרש שלפחות חלק מהדיון נעשה על ידי רב חייא בשמה (מה שפחות הגיוני, הוא הרי הנתבע), או על ידי תלמידי הישיבה. הייתה תקופה, מתברר, שבה אישה שעומדת בפני אמורא ומציגה טענות הלכתיות מורכבות עוררה התנגדות.
אבל רגע, האומנם מדובר בתקופה שהייתה? נחזור יום אחד אחורה, לשמחת תורה. האם אין בקרבנו קולות ימי־ביניימים שאישה פעילה הלכתית ודתית מעוררת בהם אי נחת?
בכל שנה פורץ סביב חג שמחת תורה, בעיקר ברשתות החברתיות, פולמוס "שמחת תורה ונשים". השנה, כך נדמה, הוא היה נסער מתמיד. גבולות הגזרה ברורים: לא מדובר באגפים החרד"ליים של הציונות הדתית, שבהם הסיפור אחר לגמרי, וגם לא באזור ירושלים, שם מתרחשת כבר שנים מהפכה נשית־דתית שהתחילה בקהילה האנגלוסקסית החזקה בעיר. מדובר דווקא בריכוזים הקלאסיים של המגזר באזור המרכז, מגבעת־שמואל עד רעננה, ובמאות קהילות שאין בהן לנשים מקום בבית הכנסת – לפעמים לא רק בהשאלה אלא ממש – בשמחת תורה, ולא רק בחג הזה. הנשים באזורים הללו הן קרייריסטיות, אסרטיביות ומובילות בכל תחומי החיים, עד שזה מגיע לבית הכנסת. שם הן חוזרות לימי הביניים: קטנות, שקופות, כמעט בלתי קיימות.
אני לא רוצה ולא יכול לדבר בשמן, בעיקר כי זווית הראיה שלי כגבר מקבלת דברים רבים בבית הכנסת כמובנים מאליהם, מהאופן הפיזי ביותר של תפילה בלי מחיצה ביני ובין ארון הקודש ועד פעולות כמו עלייה לתורה או האפשרות להיות שליח ציבור – דברים שבקהילות הללו אישה לא יכולה אפילו לחלום עליהם.
אבל לא צריך להיות אישה כדי לראות שמשהו פה לא הגיוני בעליל. לא מדובר בעניין הלכתי. יש מספיק בתי כנסת אורתודוקסיים שעזרת הנשים בהן הלכתית לחלוטין, מופרדת ושוויונית. את החשש העולה לא פעם, כאילו יש פה איזו מזימה פמיניסטית־פרוגרסיבית של הקרן החדשה או השד יודע מי לפורר את הקהילות האלה מבפנים, צריך להוריד מסדר היום. הוא פשוט לא נכון ולא קיים. מדובר בנשים שרוצות לדבוק בקודש. הן לומדות תורה יותר מנשים בדורות הקודמים, הן חלק מתנועה גדולה של רוחניות גוברת והולכת, והן רוצות ליטול חלק אמיתי בתורה שהיא גם שלהן.
אז מה בעצם קורה כאן? בעיקר שמרנות, שאינה קשורה לדת אלא לתרבות. דתיי אזור המרכז יכולים להיות "לייטים" בהשקפתם הדתית, אבל שמרנים מאוד. ולשמרנים קשה לשנות סדרי עולם. גם רבות מהנשים בקהילות הללו הן שמרניות, מה שמסביר קולות לא מעטים שבאים מקרבן ודוחים את הניסיון לתת לנשים שכן מעוניינות בכך מקום של ממש ומעורבות אמיתית בחיי הקהילה הדתיים ובבית הכנסת.
העניין הוא שאם בדורנו העסק עוד איכשהו עובד, בדור הבנות שלנו חוששני שזה כבר לא יעבוד. כלומר, עד כה נשים הגיעו לבית הכנסת אחת לכמה זמן והסתפקו במועט שניתן להן שם, אך דור הנערות כבר לא מסתפק בפירורים הללו. איך אני יודע? חפשו אותן בבתי הכנסת בשבת, הן כמעט לא נמצאות שם, כי הן לא מוכנות לפשרות שהדור שלנו קיבל על עצמו.
הקהילות הדתיות הללו חייבות לקיים שיח רצוף בנושא הזה, במשך כל השנה ולא רק בשמחת תורה. שיח נשי־גברי מכבד וקשוב, ובעיקר לא ציני, יהפוך את בית הכנסת למקום שדומה לבית שלנו: שוויוני, לא במובן המרב־מיכאליסטי חסר הטעם, אלא בשותפות אמיתית ונטילת אחריות הדדית.
סוף הסוגיה בדף ק"ד לא מעודד. גיסתו של רבי חייא נלחמה כלביאה על זכויותיה, אבל הפסידה אותן בסופו של דבר. אנחנו יכולים וצריכים לכתוב את המציאות שלנו כך שהיא תסתיים אחרת.
