חג שמחת תורה שלי השנה נע בין שתי חוויות חזקות במיוחד: הקפות עוצמתיות של ליל החג בקהילה דתית בירושלים, והקפות עוצמתיות לא פחות במוצאי החג במועדון הברבי בתל־אביב.
הקהילה של ליל החג נקראת קהילת "אש", וכשמה כן היא. זו קהילת צעירים שעלו בשנים האחרונות מצרפת, בנים למשפחות שמוצאן מצפון אפריקה. היא מורכבת מצירוף מרתק של חובשי כיפות שחורות, בעלי רקע ותיק בעולם הדתי, ומצעירים בג'ינס קרוע וכיפות ברסלב, שניכר שזה מקרוב באו. אבל עוצמת הריקוד של כולם מדהימה.
תחושה דומה חוויתי גם במוצאי החג, במועדון הברבי. רקדו שם מאות צעירים, גברים ונשים (מרביתם במעגלים נפרדים. רובם מייצגים את המנעד המגוון של הציונות הדתית בימינו: בחורי ישיבות הסדר ובנות מדרשה לצד דתיים לייט וגם חילונים גמורים, שמתרגשים מעוצמת הריקוד דווקא בערב היחיד שבו המועדון מוקדש לקהילה הדתית.
מה מושך את כולם? אפשר להניח שקודם כול אלה הסיבות הרגילות שמשכו בני אדם בכל הדורות אל החוויה הדתית, המבטאת את הכמיהה של האדם, יצור שמודע לסופיותו, להתחבר אל האינסוף. מעבר לכך ישנו גם החיבור אל "האינסוף האנושי", אל שלשלת הדורות ואל הידיעה המשכרת שאת הפעולה שאתה עושה כעת עשו יהודים במשך אלפי שנים.
לצד אלה בלטה בשני אירועי ההקפות הללו גם עוצמתה של חוויית החידוש. הראשוניות של רוקדי הקהילה "הצרפתית", שרבים מהם באו זה מקרוב אל העולם הדתי, והראשוניות של רוקדי הברבי שזה עתה כבשו בריקודם מקום חדש – מועדון שהוא מסמליה המובהקים של תל־אביב החילונית. לחידוש ולתחושת הראשוניות יש עוצמה מיוחדת, שאינה מאפיינת את מי שהתרגלו להתייחס לעולמם הדתי כמצוות אנשים מלומדה.
יש גם חוויה שלישית, שלא חוויתי בעצמי אלא נחשפתי אליה דרך פוסט כואב שכתבה אמילי עמרוסי. היא הייתה בחג בקהילה בגבעת־שמואל, וכאבה את העובדה שבניגוד לקהילות בירושלים, לא העלה איש בדעתו להציע לנשים לרקוד עם ספרי תורה, וגם הנשים עצמן לא נראו מעוניינות בכך. הפוסט עורר תגובות סוערות, תומכות ומתנגדות.
אכן, הפסיקה המסורתית ייעדה את בית הכנסת בראש וראשונה לגברים. נשים הרי פטורות לחלוטין ממצוות עשה שהזמן גרמן, ובהן לכאורה גם מצוות התפילה. מעבר לכך, הפסיקה המסורתית נטתה לתחום באופן מובהק את הנשים לבית והותירה את הגברים כאחראים על החוץ, ובכללו בית הכנסת ומכלול מערכות הדת.
אבל המציאות סביב השתנתה, וכך השתנתה גם הקהילה הדתית. לא זו בלבד שנשים דתיות־לאומיות ממלאות את כל התפקידים המקצועיים שממלאים גברים, חוץ מאלה של המערכת הדתית, אלא שנשים חרדיות תועלו במכוון, דווקא מכוח עולם התורה והפסיקה, לצאת מן הבית לשוק העבודה כדי לאפשר לגברים להתפנות ללימוד תורה. איך ייתכן שאחרי התהליכים האלה יעיז מישהו לומר לנשים שראוי בכל זאת להפלותן? האם אין גבול לצביעות?
ודוק: בדיוק כשם שצריך לכבד נשים הרוצות במעמד במערכת הדתית, יש לכבד נשים המעוניינות לשמר את מעמדן המסורתי. ובלבד שזו הבחירה שלהן, ולא כפייה מטעם הממסד. סביר גם שיש צדק בטענה שיותר משהנשים מעוניינות במעמד בשמחת התורה, או בכל תפקיד דתי אחר, מבחינה דתית – הן מעוניינות בכך כעיקרון שוויוני־פמיניסטי. אכן, אפשר בהחלט לחוש התעלות דתית גם בלי לאחוז בספרי תורה. אבל הפגיעה בכבוד האדם הנעשית כלפי אישה שמודרת בכפייה מלהיות חלק מן המערכת, אמורה גם היא לעורר רגש דתי של כעס כלפי העוול.
יתר על כן: בקהילות שאימצו את מתן המעמד לנשים ניכר קסם החידוש, שניכר כאמור גם בקהילת אש ובמועדון הברבי. הן מחזירות לשמחת תורה משהו מהעוצמה שאבדה לחג אצל הגברים, שבעבור רבים מהם התארכות הריקודים היא מעמסה מדכאת. סביר שבעוד כמה עשורים יהפוך שמחת תורה גם למצוות נשים מלומדה, אבל עד אז יש בכוחן דווקא לנסוך בו עוצמה מחודשת. לא חבל לוותר על כך?
