"רוב הזמן את אשתי", שר שלמה ארצי הרבה לפני שביקשו לנפץ את דמותו כזמר הלאומי. ופעם ילדנו בעצב, עוד הרבה לפני שהגיע האפידורל כשהיינו בטוחים שאפשר רק כך. אבל יש עונג מסוים במיתוסים שהולכים ומתנפצים עם הזמן, מין תחושה שקורה משהו, ממש כמו לידה.
כששמעתי נשים הרות רבות כל כך מתייאשות נוכח הדיווחים על מחסור בזריקות אפידורל, הבנתי שאולי בכל זאת יש משהו שאי אפשר לנפץ בקללות עתיקות, ואולי בכל זאת יש משהו שאי אפשר לנפץ בפסקול לאומי שמלווה אותנו כבר שנים רבות. אולי לפעמים, כדי לפרוץ קדימה, ממש כמו בלידה, בועטים במעי האמא העתיקה ויוצאים, אבל מתברר שרוב הזמן זו אמא, וזה הזמר הלאומי.
בליל הושענא רבה, ליל הפתקים, ביקשתי לדבר על "פתקה של חווה", הקללה המסתורית שמלווה נשים מראשית ההיסטוריה. עם הפתק הזה מגיעה כל ילדה לעולם, הפתק שנרשמים עליו, כמו במוניטור, צירים הולכים ומתגבהים בקו רועד. וכשמקבלים אפידורל הכאב נשכח ורק הצירים נרשמים, ואנחנו מנסות להבין מה עובר העובר הזה שבבטן.
תיתכן מציאות שבה אפשר לאהוב גם בלי לשלם מחיר כבד של מלחמות, פחד ודם. לא כל מה ששובר מחשל. אולי גם מה שמאלחש מחשל
מעולם לא הסכמתי עם מי שראו בכאבי הלידה סוג של קתרזיס. מעולם לא הבנתי את מי שהצהירו מראש שאין מצב שיקבלו אפידורל. מעולם לא חשבתי שכאב הוא מקודש. אם אפשר לשים פתק חדש בכף ידה של חוה, למה לא לאלחש? האם כתוב בפתק הזה משהו נוסף שאנחנו עלולים לפספס?
"כל המערכת הטבעית הולכת בלא רעש, בלא התנגשות נמרצה, נגד כוח סבלו של האדם, הכול צח ונעים ומתקבל. אך כיוון שבא האדם, נזר הבריאה, להיוולד, והנה צרה וצוקה, חבלים וצירים, אימות מוות ובלהות שאול! וכל זה למה?". למה לא ללדת בטבעיות, שואל הרב קוק, או ליתר דיוק, למה ללדת שלא בטבעיות? למה בכאב? מפני ש"הנפילה המוסרית נטלה את זיו האהבה הטהורה עד אשר גם אהבת בנים תהפוך לטורח, ואם לא עצב הלידה והבלהות המתלווים לה, שמוסיפים אומץ וגעגועי אם לבנה אשר ילדה, שכל אלה ממלאים את השמירה שלא יהיה המין האנושי מושלך על ידי אמותיו הרחמניות. שרק הודות לגעגועים הטבעיים של אהבת אם, שהתפתחו דווקא על ידי היגון והקושי והסכנה הקשורים בחבלי לידה, הם פתחו את רגש הרחמים באם בכל עוזו וחילו, ולולא הם הייתה האם הרחמנייה של עכשיו בשוויון נפש משלכת את עוללה כאשר היה מכביד עליה את עול טיפול גידולו, יותר מכוח סבלה. ואהבת המשפחה, יסוד התרבות האנושית, לא היה אפשר כלל שתצא בשכלולה".
וואו. הרב קוק מבקש שנכאב עבור הילד הזה שבא לעולם, הוא מבקש כיווץ של הרחמים כדי שיוכלו אחר כך להתרחב ולהכיל את מי שסבלנו למענו כל כך. בלי שתתאמצו למענם, הוא אומר, לא תרצו להתאמץ למענם עוד, ומי שיאלחש את כאבי הלידה יפגוש בחייו עוד פתקים ועוד פתקים אחרים, בצמתים של בחירות בלתי נגמרות עד שירצה להשליך הכול ולאלחש הכול. משפחה זה כואב לפעמים, אומר הרב קוק. אבל יש דברים ששווים את הכאב הזה.
וכאן מגיע העיקר. "נשים צדקניות לא היו בפתקה של חווה", כתוב במסכת סוטה. תיתכן מציאות שבה אפשר לאהוב גם בלי לשלם מחיר כבד של מלחמות, פחד ודם. לא כל מה ששובר מחשל. אולי גם מה שמאלחש מחשל. אולי גם כשהכול יבוא ברוך ובאהבה וביופי, נמצא בעצמנו כוחות לגדל את הילד המאתגר הזה, את הילדה הלא נענית הזו, בלי שנרצה להשליך אותם. אולי בעצם אנחנו "הנשים הצדקניות", אלה שהקב"ה ידע ששום אפידורל לא יאלחש אצלן את האהבה ושזה בסדר שלא נלד עוד בעצב?
בביקור האחרון שלי בהוספיס אצל חני וינרוט, האישה הצעירה והיפה שנפטרה מסרטן, היא שאלה אותי: "את חושבת שכל הכאב הנורא הזה שווה את זה?". כשלא עניתי היא אמרה לי "בואי נשיר", והתחילה לשיר בשקט "תתארו לכם עולם יפה, יותר פשוט ממה שהוא ככה… ואני הולך לפגוש אותה בגן עדן". ואז היא נתנה את ידה הרועדת בתוך ידי, כאילו היא מטמינה בה פתק אחר, פתק חדש, פתקה של חנה שמבקשת לאהוב בלי לכאוב, וחני בציריה, כמו ציירה לי אז ביד רועדת מוניטור של חבלי אהבה הולכים ומתגבהים ואז הלך הקו במוניטור והתיישר וכבר לא כאב לה שום דבר, ואת החדר שם בהוספיס מילאה רק אהבה גדולה של נשמתה, שבעטה בכל הכאב המיותר הזה ויצאה.
