בחודשים האחרונים נכנסה לחיינו בסערה צעירה ישראלית בת 20 בשם הדר מוכתר, אשר הקימה מפלגה לצעירים שמאסו בפוליטיקת הגושים וזועמים על עתידם הקודר בו יתקשו להגיע לרמת חיים המותאמת לציפיותיהם. תהיה דעתכם על התנהגותה השנויה במחלוקת באשר תהיה, קשה להתעלם מהעובדה שמוכתר הצליחה לעורר ניצוץ של תקווה לאקטיביזם פוליטי צעיר ובועט, בתקופה בה צעירים רבים בישראל מאסו בפוליטיקה המעונבת והמיושנת.
עם זאת, כזכור, בקיץ האחרון מוכתר החלה בהתארגנות לדחיית גיוסה, לרישום המפלגה שהקימה ולריצה בבחירות הקרובות, אך עד מהרה הפנו את תשומת ליבה לכך שלפי חוקי המדינה היא איננה יכולה כלל להתמודד בבחירות. בתגובה, היא עתרה לבג"ץ, אך הוא דחה את עתירתה, תוך נימוקו כי הוא נמנע מלהתערב בתוכנו של חוק יסוד (וביקורת על היעדרם של נימוקים משפטיים מבוססים בטענות העותרים). עם זאת, השופטים חידדו כי הגבלת הזכות להיבחר פוגעת הן בזכות האזרח להיבחר והן בזכותו של הציבור לבחור את המועמדים הרצויים לו.
ואכן, ביסודה, הזכות להיבחר ניצבת כשוות ערך בחשיבותה לזכות לבחור, כחלק מהזכויות הדמוקרטית הבסיסיות המאפשרות השתתפות בחיים הפוליטיים. שלילת יכולתו של אזרח להיבחר עשויה לפגוע בערכי היסוד של הדמוקרטיה, ולכן מחייבת הצדקה מוצקה, כפי שניכר היטב בדיון אודות פסילת שקלי ובל"ד מהתמודדות בבחירות. הליך קביעת הגיל המינימלי להשתתפות פוליטית צריך להיקבע מתוך מחשבה מעמיקה ודיון מדעי מבוסס בנדון – דיון שלא התרחש בישראל מאז נחקק חוק יסוד: הכנסת ב-1958.
השינויים שחלו מאז בחברה, בתרבות ובכישורי הצעירים מעלים את השאלה: האם הגיע הזמן לפתוח את דיון זה מחדש? שאלה זאת בולטת ביתר שאת במבט גלובלי עכשווי, בו קיימת השפעה עצומה של משפיעני רשת צעירים על המשחק הפוליטי ברחבי העולם, כמו גם מעבר רעיונות גלובלי מהיר מאוד שנותן מקום לכל אחד ואחת, בכל גיל, להשפיע. דוגמאות לכך כדאי לקחת משוודיה, עם גרטה תונברג בת ה-16 שסחפה מיליארדים בעולם לעסוק במשבר האקלים ועם רומינה פורמוקטארי – שרה בממשלה בת 26 בלבד.
זו איננה תופעה חברתית בלבד – זהו צורך אזרחי מהותי. מדו"ח האו"ם (2013) עולה כי הגיל הממוצע של חברי פרלמנט בעולם עמד על 53 אצל גברים ו-50 בקרב נשים. אנחנו לא שונים כלל בנושא זה, כאשר, לשם ההמחשה, הגיל הממוצע בכנסת היוצאת (בכנסת שנחשבת מבין הצעירות בהיסטוריה הישראלית) עמד על 53.5. לאור זאת, בעשורים האחרונים מתנהל דיון ציבורי בדמוקרטיות רבות בעולם אודות הצורך להגביר את מעורבות הצעירים בפוליטיקה, תוך הבנה כי בכך נבנית קהילה שבטווח הארוך תדאג (ותדע איך) לפתור סוגיות חברתיות רלוונטיות לה. עם זאת, אל מול מגבלת הגיל שמונעת מצעירים מתחת לגיל 21 להתמודד בבחירות לכנסת, נראה שאנו הישראלים תקועים אי שם מאחור בדיון אודות שילוב הצעירים בפוליטיקה 'של הגדולים'.
תאמרו: "איננו מתנגדים להשתתפות צעירים בפוליטיקה, אלא להשתתפות של צעירים מאוד בה". אך האם דווקא גיל 21 הוא הגיל שעושה את ההבדל? גם כאן, מבט השוואתי מעלה סימן שאלה סביב קביעה זו שמשאירה מאות אלפי צעירים מחוץ לפוליטיקה. כך, ב-21 מתוך 35 דמוקרטיות מערביות, מגבלת הגיל ממנו ניתן להיבחר לבתי מחוקקים עומדת על גיל 18.
אם כן, מה יכול להצדיק את קביעת המגבלה לגיל 21, כפי שנעשה במדינת ישראל ובקומץ מדינות נוספות? ההצדקה המרכזית עוסקת בכשירות לקויה של צעירים מתחת לגיל 21. קשה לנו, ללא רקע בפסיכולוגיה התפתחותית, לקבוע את נכונות קביעה זו, וודאי לאור העובדה שבמרבית המדינות הגיל המינימלי למועמדות שונה. אך נראה שישנו צורך לספק הסבר מבוסס יותר לקביעת גיל 21 כגיל ממנו ואילך האדם כשיר לתפקד בחיים הפוליטיים כשחקן פעיל, ושמתחתיו הוא איננו כשיר לכך.
אגב, ניתן אף לשאול אם בכלל נדרש דיון כזה, שהלוא בבסיס עיצוב הסדרי בחירת נציגי הציבור בדמוקרטיה עומדת ההנחה כי כל מועמד מציג עצמו לציבור, אשר בתורו בוחר בו או לא בוחר בו בעקבות תפיסתו את מועמד זה כמסוגל לייצגו. למול זאת ניתן לשאול: מדוע שלא תינתן לציבור הבוחרים היכולת להחליט בנוגע לכשירותו של מועמד זה או אחר לבצע את תפקידו – בין אם הוא בן 120 ובין אם הוא בן 20?
כך או אחרת, בישראל, בה כיום ישנם 431,500 צעירים וצעירות בגילאי 18-20, נראה כי ישנה חשיבות רבה בפתיחת סוגיית ההשתתפות הצעירה בפוליטיקה.
נראה שפוליטיקאים שיבחרו לעסוק בסוגייה במקום לצקצק בלשונם כלפי הדר מוכתר, יוכלו להטביע חותם היסטורי בפוליטיקה הישראלית (ואולי אף לזכות לתמיכת הצעירים הללו בקלפי). כמובן, השינוי לא חייב להתבטא בהכרח בהורדת גיל ההיבחרות לכנסת, אלא גם לכלול הצעות מורכבות מעט יותר, כמו עידוד בשיבוץ מייצג יותר של צעירים ברשימות המפלגות לכנסת והתעסקות פוליטיקאים וותיקים בסוגיות בעלות עניין לדור הצעיר (ואין הכוונה כאן לפתיחת ערוצי טיקטוק כמובן, אלא לעשייה מהותית). במקום לייבא אנשי מקצוע בעלי ניסיון מתחומים אחרים, אולי עלינו לעודד את הצעירים והצעירות של מדינת ישראל לצמוח בתוך המערכת הפוליטית ולהפוך עם השנים לפוליטיקאים מנוסים מחד, אך כאלה שמחוברים לצרכי הדור הצעיר בישראל מאידך.
האמור לעיל לא בא להציע תשובת מוחלטות בנדון, אלא חושף את הצורך של הכנסת, כרשות מכוננת האמונה על עיצוב כללי המשחק החוקתיים של ישראל, לקיים דיון מעמיק סביב שאלת הגיל המופיע בסעיף 6א' בחוק יסוד: הכנסת. דיון ציבורי שקוף, שיכלול מחקר של פסיכולוגים התפתחותיים, משפטנים, חוקרים בתחום השתתפות פוליטית בקרב צעירים ועוד מומחים רלוונטיים לנושא, עשוי להוביל לתשובות ברורות יותר לסוגיות שהעלינו.
רק כך – עם דיון מעמיק ומקיף בנדון – נוכל לדעת שעשינו ככל יכולתנו לשמר את היסוד הדמוקרטי החשוב כל כך: הזכות של כל אדם לבחור ולהיבחר.
אברהם (אבי) לפאיר וגאיה סתיו משיח הם סטודנטים בתכנית לתלמידי מחקר בחוג למדע המדינה באוניברסיטה העברית, ירושלים
