לחתונה שלנו, שהתקיימה לפני ארבע שנים בדיוק, נסענו בשני רכבים. בנפרד. נדב נסע עם ילדיו ברכב אחד, ואני אחריו, ברכב אחר. כבר הייתי מאופרת, הבנות ואני כבר היינו מסורקות. יצאנו בפיג'מות כשהבגדים החגיגיים שלנו ארוזים היטב. מזוודה גדולה בבגאז' היתה עמוסה בפיג'מות נקיות לחמישה ילדים ולשני מבוגרים, בגדים לבוקר למחרת, שבע מברשות שיניים וערכת תפירה ממקס סטוק, מוכנה לכל צרה שלא תבוא.
הגענו לאולם, עלינו לקומה למעלה וקודם כל דאגנו שהילדים יאכלו ארוחה טובה כי אין כמו ילד רעב כדי להרוס אירוע שלם. רק אחר כך, הם התלבשו וירדו לאולם. ואז, ורק אז, התלבשנו אנחנו. חתן וכלה, נרגשים כמו ילדים, אבל הורים בעצמנו. נרגשים כמו ילדים, אבל כבר בני כמעט ארבעים.
כשהחופה החלה ההורים של נדב, אמא שלי, אחותי וגיסי יצאו לפנינו. הילדים שלנו יצאו יחד אחריהם, כל החמישה. ורק אז, יצאנו אנחנו מהאולם וצעדנו לעבר ילדינו הממתינים לנו בהתרגשות.
כשהשעה התאחרה, הילדים שלנו החלו להירדם על כיסאות באולם וכוסו בג'קטים של גברים כשמיכה מאולתרת.
הלכנו לישון אצל ההורים של נדב, הילדים מפוזרים על מזרונים ואנחנו בחדר של אחותו. למחרת, יום שישי, נסענו הביתה שוב, בשני רכבים. פיזרנו את הילדים אצל הגרושים שלנו וחזרנו הביתה, איפה שנראה שנפלה פצצת אטום מרוב בלאגן.
שום דבר מכל ההכנות שלנו לא יכול היה שלא לקחת בחשבון את העובדה שאנחנו הורים ושעלינו לדאוג להם בנוסף לכל ההכנות ולתפעול האירוע עצמו. זאת כבר לא חתונה של זוג לבדו. מתברר שזאת חתונה של משפחה. כל המשפחה מתחתנת, כל המשפחה מתייצבת איתנו בחופה.
וזה היה נעים ומרגש כל כך. זה היה אחר, שונה מכל מה שהכרנו. מורכב וקשוח, אבל מרגש כל כך. מדי פעם הילדים שלנו מבקשים שנתחתן שוב, רק כדי שיוכלו לקחת שוב חלק בחוויה המרגשת הזאת. כמה אנשים אנחנו מכירים בכלל, שליוו את הוריהם לחופה?
כל מי שיש לו ילדים, מכיר את הרגע הזה שהתובנה נוחתת עלינו בכל עוצמתה כשנולד לנו ילד. זהו, מהיום תמיד נהיה אחראים על יצורים נוספים. מהיום, כל צעד שלנו יקח בחשבון את קיומם, את טובתם, את האחריות שלנו כלפיהם. וכל כמה שזה עניין משמח, מרגש וממלא אושר עד אין קץ – זה עול. לתמיד.
יש משהו בנישואין שניים שבו אנחנו כמהים לחוויה מתקנת, להתחלה מחודשת. אנחנו רוצים לצעוד יד ביד אל עבר השקיעה היפה, אבל עלינו לתת יד לילדינו, הצועדים עמנו.
פעמים רבות ראיתי את תחושת האכזבה של כלות וחתנים בעניין הזה, את התחושה הזאת שאין רגע דל, שהילדים עלולים להרוס את החוויה הזאת, את האושר.
ההמלצה שלי היא לזכור שאי אפשר באמת לתקן את חוויות העבר. אפשר במקומן ליצור חוויות חדשות. ולחוויות החדשות אין כללים כתובים. כתבו אותם אתם, מחדש. קחו את הילדים אתכם למסע הזה, אל תנסו לחזור על הסינריו של החתונה הראשונה שלכם, אין טעם. במקום, הפכו את החוויה הזאת למשפחתית, לחוויה שבה כולם יכולים לקחת חלק, משהו שכולם יוכלו לזכור כאירוע מכונן ומרגש, זכרון יפה לכל החיים.
