זה נראה כמו היסטוריה רחוקה, אבל מבט על לוח השנה מעלה כי רק לפני ארבע שנים החליט במפתיע נשיא ארה"ב דאז, דונלד טראמפ, לפרוש במפתיע מהסכם הגרעין בין איראן למעצמות, שנחתם בתקופת אובמה. ההחלטה של טראמפ הגיעה שנה בלבד אחרי שהחליט להישאר בהסכם, אבל שני דברים קרו בשנה הזו – ישראל פרסמה את ארכיון הגרעין האיראני, וחשפה את השקר הגדול של האיראנים, שהמשיכו במירוץ לפצצה על אף חתימת ההסכם, והדבר השני הוא שארה"ב וישראל התקרבו יותר מאי פעם, כאשר שני המנהיגים – טראמפ ונתניהו – מפגינים חיבור בלתי רגיל. טראמפ כמו טראמפ לא הודיע לאף אחד, ובאופן שהדהים את העולם הוא התיישב על כיסא מול מצלמה, הדביק חתימה ענקית על דפי הצו הנשיאותי ליציאה מן ההסכם ופשוט עזב את המשחק. לימים התברר כי ההחלטה שלו הייתה גורלית להסכם הגרעין.
הבוקר (ב') נאם שר הביטחון, בני גנץ, בוועידת הג'רוזלם פוסט, ובחר את מילותיו בקפידה. גם גנץ יודע כי איראן משקרת וממשיכה לשקר, והוא היה ממובילי השכנוע והלחץ על האמריקנים שאסור בשום אופן לחתום על הסכם חדש עם האיראנים, בוודאי לא כמו זה שאמור היה להיחתם בקיץ האחרון. אבל גנץ, שבוע לפני הבחירות, הכניס את הנושא האיראני לזירה, ובחר לתקוף את ראש הממשלה לשעבר, ולטעון כי "הדחיפה של נתניהו ליציאה מהסכם הגרעין פגעה במאבק מול הגרעין האיראני – הוא עשה זאת ללא היערכות מסודרת עם מערכת הביטחון – את המעשים החליפו דפים ומופעי יחסי ציבור".
ככתב צבאי אני זוכר היטב איך מערכת הביטחון כולה צהלה ושמחה כשטראמפ הודיע על יציאה מהסכם הגרעין, והתאבלה כשהוא הפסיד בבחירות לג'ו ביידן, שהצהיר כי יחזור להסכם. אז מדוע פתאום הפכה היציאה מהסכם הגרעין לפגיעה במאבק באיראן ובמירוץ שלה אל הפצצה?
***
רק כדי לסבר את האוזן, הנה המשך דברי גנץ הבוקר בנאומו: "מדינת ישראל ניצבת בפני שתי אלטרנטיבות מאתגרות בנושא המאבק באיראן: הראשונה – דשדוש ארוך שאנו כבר נמצאים בו מזה 4 שנים – במסגרתו איראן ממשיכה לקדם את פרויקט הגרעין, ומתקרבת להיות מדינת סף גרעינית. זה מחייב פעולה בינלאומית רחבה ודחופה. השנייה – הסכם, שכפי המסתמן כעת, יהיה בעל תוקף קצר, וללא רכיבי פיקוח הכרחיים המתכתבים עם ההתקדמות האיראנית בתוכנית הגרעין. כדי שנוכל להתמודד עם האתגר המורכב הניצב בפנינו, עלינו לחזור וללמוד מלקחי העבר. אל המצב הזה הביאה אותנו מדיניות של הממשלה בראשות נתניהו מ-2015. מדיניות שהתוצאה שלה היא פגיעה במאבק נגד הגרעין האיראני".
מה שגנץ יודע היטב – וזו גם הייתה עמדתו מול האמריקנים בשנתיים האחרונות, במסגרת ניסיונותיו לעצור אותם מחתימה על הסכם רע – הוא שאיראן לא סופרת הסכמים, לא רואה ממטר את המערב וכשהיא חושבת ישראל היא חושבת רק על דבר אחד – להשמיד אותה. אז מדוע גנץ בוחר בעיתוי הזה להביע עמדה מוזרה ביחס לקולות הרהב שהושמעו כאן אחרי היציאה מההסכם? הניחוש שלי הוא כמובן הבחירות המתקרבות. גנץ בוחר לשים את כל הקלפים נגד נתניהו, ולא על התמונה המלאה, שאותה הוא כמובן מכיר היטב.
לבני גנץ יש הרבה ביקורת על מדיניות הביטחון של ממשלות ישראל בארבע השנים האחרונות, אולי רק כדאי להזכיר לו שהוא היה חלק מרכזי ברוב הזמן הזה – בתפקיד המשמעותי של שר הביטחון ובחלק מהזמן גם כראש הממשלה החליפי.
היציאה האמריקנית מהסכם הגרעין הייתה נכונה וצודקת ובמערכת הביטחון בירכו עליה בקול רם. כשטראמפ הפסיד בבחירות, אני זוכר פנים מאוד מודאגות מאוד בצמרת מערכת הביטחון, אשר אנשיה הביעו בשיחות סגורות דאגה, תוך נקיטת משנה זהירות לא להביע דעה, כמה דרמטי וחמור תהיה בחירתו של ג'ו ביידן והשפעתה על המאבק בגרעין האיראני. כולם היו תמימי דעת כי טראמפ, מטורלל ככל שיהיה, הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל בנושא הגרעין, והיכולת של ראש הממשלה להשפיע עליו ישירות, בגיבוי מערכת הביטחון היה מהלך אסטראטגי מופלא.
נכון שנתניהו השתמש בגרפים ודפי מסרים ופסטיבל יח"צ אחרי היציאה מההסכם, אבל ההחלטה עצמה הייתה נכונה. היו דיונים מעמיקים סביב העמדה הישראלית, והיא לא נוצרה ביום אחד, חשיפת הארכיון הגרעיני, בגיבוי מוחלט ומלא של כל מערכת הביטחון, הייתה חלק מהתהליך. אם גנץ רוצה להשתמש בזה כאמצעי לנגח את נתניהו בבחירות זו זכותו, אבל גם זכות הציבור לדעת איפה האמת בסיפור הזה.
