בכתבת "המדור לחיפוש קרובים" שפרסמנו במוצש בגיליון שמחת תורה הוזכרו שמות של אנשים שפגעו מינית, דוגמת אלוף־משנה בדימוס אופק בוכריס, שהורשע בבעילה אסורה בהסכמה ובהתנהגות שאינה הולמת, ונתן אשל, שהורשע בדין משמעתי בפגיעה במשמעת בשירות המדינה ובהתנהגות שאינה הולמת עובד מדינה (בעקבות פגיעה בפרטיות של עובדת).
העובדה הזאת לא נעלמה מעינינו. להפך: היה חשוב לנו להזכיר את האנשים האלה בכתבה המתחקה אחר הקשרים בין משפחות מוכרות ומכובדות בציבור הדתי־לאומי. פגיעות מיניות קורות גם בלב המגזר שלנו, בתוך המשפחות הכי מקושרות. שני האנשים הללו לא צמחו משולי החברה או המגזר, ולא באים מרקע קשה או בעייתי. אולי לא נוח לנו להיזכר שאנחנו, כמגזר וכמשפחות, קשורים גם לעבריינים ולפוגעים, אבל חשוב שכולם יראו – שחור על גבי לבן – שבית הגידול לא תמיד מעיד על מה שיצמח ממנו.
אחריותנו לראות מה קורה סביבנו, ולא לטמון את הראש בחול ופשוט למחוק את החלקים שאינם נעימים לנו. זו האמירה שלנו, ואנחנו גאים בה
אולי סוף־סוף נפסיק להשתמש ב"משפחה טובה" כעלה תאנה. משפחה טובה היא חשובה מאוד, והיא נותנת בסיס חשוב לחיים וייתכן בה חינוך להליכות ולדרך ארץ, אבל היא לא תעודת ביטוח.
פרויקט קשרי המשפחה במגזר לא בא לדרג את האנשים המשפיעים או לתת כבוד למי שנכנס לתוכו, אלא להראות איך בסוף כולנו רקמה אנושית אחת. כן, יש בה גם כאלו שחטאו, שסרחו, שאנחנו חייבים להוקיע – אבל הם עדיין חלק מאיתנו, ואחריותנו לראות מה קורה סביבנו, ולא לטמון את הראש בחול ופשוט למחוק את החלקים שאינם נעימים לנו. זו האמירה שלנו, ואנחנו גאים בה.
מראשיתה נוצרה הכתבה כפרויקט קליל, באווירה טובה ועם חוש הומור; לא צריך לקרוא בין השורות של ההקדמה כדי להבין את זה. הרשימות ועצי המשפחה המסועפים מעלים חיוך אבל גם מחשבות. יש מי שחיפשו שמות מוכרים להם, או מצאו קשרים חדשים שלא איתרנו בעצמנו; יש מי ששאלו האם יש הזדמנות שווה גם למי שלא בא ממשפחה מקושרת; יש מי שתהו היכן שם המשפחה חזק יותר מהשם הפרטי והיכן השם הפרטי הוא זה שנתן את הכוח לשם המשפחה; יש מי שפשוט התבאסו שלא מצאו את עצמם בפנים; ואחרים כעסו על אזכור שמות מסוימים שאסור לתפיסתם להזכיר.
אין לנו מחלוקת על המעשים החמורים של אותם הפוגעים ושום כוונה להלבין אותם. אנחנו בפירוש לא מכשירים אותם. להפך: אנחנו מוקיעים אותם בקול ברור ומוחלט, ולא מעלימים את מה שלא נוח לנו. המטרה שלנו היא להציב מראה להם ולנו, ולהזכיר שכל המעשים נרשמים וקיימים. בדיוק כמו שביום כיפור אנחנו לא מתחילים להתפלל בלי להזכיר שהעבריינים מתפללים איתנו, בדיוק כמו ארבעת המינים שכל אחד מהם מסמל גם חלק מהחברה שלנו. אין לנו ברירה אלא להפנים את זה ולספר את זה לילדינו. תמיד צריך להיות עם עיניים פקוחות, גם במקום שמרגיש לנו כמו בית.
