בחינת בגרות הקיץ במקצוע האזרחות תתקיים מחר (יום ב'). מדובר באירוע שמרגש הרבה מורים. בכלל הרעיון של מורים ובחינות הוא כמו כפפה ליד. לא אחת כשאני מגיע לבית הספר לפני הבחינה כדי לאחל לנבחנים איחולי הצלחה אני חש כי ההתרגשות האוחזת במורים רבה יותר מזו שהיא נחלת התלמידים, כאילו הם העומדים להיכנס לכיתות כדי לענות על הבחינה.
כשאני צופה מעט מבפנים ומעט מבחוץ, אני חש מעט רחמים. לא על המורים שאכן השתדלו וניסו להרביץ תורה בתלמידים חסרי מנוח. אלא דווקא על נשואי המיזם החינוכי. התלמידים עצמם שנאלצים, לאורך השנה כולה להתמקד בתפל: לשנן בעל פה עשרות רבות של מושגים מתחום המקצוע ולהשתמש בהם על גבי שאלון הבגרות. שאלות שבמערכת ההיגיון הפנימית שלהן דומות להפליא לחידות מתמטיות, בהן הדיוק, ההגדרה והתוצאה הסופית האחת והבלעדית הם המאפיינים.
גם מורים וותיקים ממני יודו שמקצוע האזרחות הפך לתחום הוראה המאופיין בשני אלמנטים עיקריים הארוגים אחד בשני: טכנית ומשפטית. הרעיון המרכזי שמאחורי שיטת ההוראה מבוסס על הקניית מערכת מושגים ללומד, שלכאורה מאפיינים את משמעות האזרחות במדינת ישראל. כלשונו של אחד מספרי הלימוד המדוברים – "להיות אזרחים בישראל". דרך ערימת המושגים אמור התלמיד לקבל את ההבנה אודות המרחב האזרחי–ישראלי. מרחב שנוצר בחיבור שבין מדינת ישראל, הפרטים המכוננים אותה, ותתי-קהילות החיות במרחב המדינתי והחברתי הישראלי.
מושגים כמו זכויות אדם, גישות דמוקרטיות, חוקי יסוד, בחירות, רשויות מקומיות, דמוקרטיה מתגוננת ועוד, אמורים לנווט את התלמיד הבוגר שעומד רגע לפני גיוס לצה"ל, לתוך מהות האזרחות במדינה. התוצאה לרוב אינה משביעת רצון. היא כרוכה בזניחת המאמץ לייצר מערכת של הבנות אזרחיות משמעותיות, לטובת שינון והטמעה של מושגים, לרוב נעדרי קשר, אשר מרוקנים מתוכן את המהות האמיתית שעומדת מאחורי הגדרת המקצוע כתחום ליבה.
מציאות זו של משפטיזציה טכנוקרטית של מקצוע האזרחות, שבאה לידי ביטוי בנוכחות הגוברת של משפטנים בחוגי הלימוד באוניברסיטאות המכשירות מורים, אינה גזירה משמים. היא תוצר של המחלוקות הפוליטיות שקרעו את מקצוע האזרחות לגזרים, ובאו לידי ביטוי בשנים האחרונות במאבק על ספרי הלימוד של המקצוע. בין מי שראו עצמם כאמונים על לימוד הרעיון הדמוקרטי במסגרת תוכנית הלימודים, לבין מי שקראו תיגר על עיסוק היתר בהגדרות הדמוקרטיה על חשבון הוראת משמעותה של ישראל כמדינה בעלת צביון לאומי.
המאבק הזה, לצד גורמים אחרים הנוגעים לאיכות הכשרת המורים, ניתב את הוראת המקצוע לשדה המשפטי והסטרילי. הגדרות המנוטרלות לכאורה מכל מהות חברתית-פוליטית. מרבית המורים, פועלים כצנתרים המעבירים לתלמידים טקסטים מעובדים מבלי להתחקות אחר מקורותיהם הרעיוניים. התלמידים עצמם נאלצים לספוג את אפקט ההוראה מסוג זה. גם אם יש שמתעניינים במקצוע ובמשמעות הגדולה המקופלת בו, הם מוצאים את עצמם מנותבים לדיון טכני הנסב על הגדרות ולא על מהויות.
כך, חלק גדול מהשיח הפנימי של מורים ותלמידים מתמקד בשאלת הדיוק. באיזו מידה ועד כמה דייק התלמיד בהגדרת המושג, וציין את מלוא רכיבי ההגדרה המשפטית. ההגדרות האזרחיות סטריליות רק לכאורה. הן יושבות על מצע של הקשרים היסטוריים, פוליטיים וחברתיים. על כן, מתעוררת לפרקים השאלה כמה פרשנות מעניקים מורים ותלמידים למושגים מסוימים מן השאלות בבחינות השונות.
מציאות זו הופכת את המקצוע לא רק לעקור מתוכן, אלא גם לפספוס אדיר. האם יש דרך לתיקון? דומני שהתשובה על כך חיובית, ושתי חלופות עומדות לטעמי בפני מערכת החינוך.
החלופה הראשונה היא חלופת ההפיכה הקטנה. משמעותה: היפוך רעיוני של הגישה הנוהגת כיום המבקשת להרחיק את הקונפליקט מתוך ההוראה. גישה זו, מבקשת למנף את קיום העימותים האזרחיים-חברתיים כדי להפוך אותם לחלק מהותי מהוראת המקצוע. ברוח הגישה האופיינית לתרבות ולמסורת היהודית שראתה בחילוקי דעות כחלק אינהרנטי של תהליך למידה באשר הוא. בדרך זו, ניתן לבנות את תוכנית הלימוד על בסיס פלטפורמה של הצגת הניגודים, המחלוקות והתפיסות השונות, בהתאם לסוגיות נבחרות. כדי לעורר לא רק את השיח הפנימי, אלא את יכולתו של התלמיד לעשות את הפעולה האולטימטיבית, קרי – לחשוב.
החלופה השנייה היא חלופת המהפכה הגדולה. אפשרות זו מחייבת, לא רק שינוי תפיסתי באופן הוראת המקצוע, אלא הבנייתו מחדש כשדה הוראתי מולטי-דיסיפלינארי. חלופה זו מבקשת להמיר את מקצוע האזרחות במקצוע שייקרא לימודי מדינת ישראל. המקצוע החדש יכיל בתוכו את מכלול האספקטים הנוגעים לחיי המדינה: משפטיים (הנלמדים כיום במסגרת הוראת מקצוע האזרחות), פילוסופיים, היסטוריים וסוציולוגים. במסגרת חלופה זו, ניתן להציב סוגיות מרכזיות בתולדות ובחיי המדינה אשר ייבחנו דרך מגוון תחומי הידע הקיים. ויציפו, כמו בחלופה הראשונה, את מגוון המחלוקות והגישות הקיימות בנושא.
לשם הדוגמה, מגילת העצמאות לא תלמד כטקסט משפטי כללי, אלא כמערכת המחוברת להקשר ההיסטורי שבו נכתבה. למחלוקות החברתיות שאפיינו את תקופת היישוב החדש והשפיעו במידה רבה לא רק על הטקסט עצמו, אלא גם על דמותה של המדינה לעתיד. וגם בהקשרים הנוגעים לניסיונות העכשוויים לפרשן אותה מחדש. חלופה זו, לא רק שתהפוך את הסוגיה האזרחית מעניין משפטי-טכני לסוגיה רב-ממדית, אלא תשיג מטרה נוספת: היכולת לחבר את המציאות. שכיום, מרוסקת ומקוטעת לתתי יחידות ולכלל מהות הוליסטית העומדת בפני עצמה.
מערכת החינוך של השנים האחרונות, הן בקדנציה של שר החינוך הקודם, שי פירון, והן בזו של השר בנט, הוכיחה יותר מפעם אחת כי היא נכונה לחשוב מחוץ לקופסה. מתוך הכרה בצורך לרענן, להשתנות ולהפוך רלוונטית יותר למציאות הנוכחית. אין לי ספק, כי גם אם מדובר במהלך הכרוך ביציאה מאזור הנוחות הקיים, שלא מעט גורמים הורגלו בו ועל כך מבקשים ולהמשיך ולקיימו במתכונת הנוכחית, במשרד החינוך יהיו הכוחות שמסוגלים להרים את הכפפה הזו ולהפוך את מה שנראה כיום בלתי אפשרי למציאות של יום המחר.
