בכל ראש חודש ניצב הירח בין כדור הארץ לבין השמש ומסתתר אורו – אך רק לעיתים רחוקות יחסית הוא ניצב ממש באמצע, כך שנוצר ליקוי חמה – כפי שקורה בראש חודש מרחשוון.
השם הרגיל בעברית שלנו לגֶרם השמים הגדול המאיר את שָׁמינו ושולח את קרניו אל כדור הארץ הוא "שמש". מדוע אפוא אנו אומרים "ליקוי חמה" ולא "ליקוי שמש"?
התשובה היא שאת הלשון הזו נטלנו מלשון חכמים, ובלשון זו הכינוי הרגיל לשמש היה חמה. בדומה לזה אנו אומרים בדרך כלל "ליקוי לבנה" ולא "ליקוי ירח", שכן השם הרגיל ל"ירח" בלשון המשנה הוא "לבנה".
אמת, כבר בתנ"ך נזכרים השמות "חמה" ו"לבנה", למשל בפסוק משיר השירים: "מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה בָּרָה כַּחַמָּה" – אך זאת רק בלשון השירית של התנ"ך. בלשון הפשוטה מכונים תמיד גרמי השמים הללו בשמות "שמש" ו"ירח" (למשל בחלום יוסף: " וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי").
בלשון חכמים לעומת זאת המצב הפוך, והמילים "חמה" ו"לבנה"הן המילים הרגילות. דוגמה יפה לכך באה בתלמוד הירושלמי במסכת סנהדרין, בעניין גנב הבא במחתרת. בספר שמות נאמר "אם זרחה השמש עליו – דמים לו". התלמוד מביא את הפסוק הזה ושואל: "וכי עליו לבדו החמה זורחת, והלא על כל באי העולם זורחת החמה?". באופן כמו אוטומטי, המירו חכמים את המילה המקראית שמש במילה חמה.
וכן הוא בדוגמה נוספת, ממדרש פסיקתא דרב כהנא: "בעולם הזה מהלכין לאור החמה ביום ולאור הלבנה בלילה, אבל לעתיד לבוא אינן עומדין להלוך לא לאור החמה ביום ולא לאור הלבנה בלילה. ומה טעם, 'לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנגה הירח לא יאיר לך'. לאור מי מהלכין, לאורו של הקב"ה". אף כאן, הפסוק מישעיהו גורס "שמש" ו"ירח", וחכמים ממירים אותם ב"חמה" ו"לבנה".
בעברית שלנו אנו רגילים כאמור לומר "שמש" ו"ירח", כמו במקרא, אך את הצירופים "ליקוי חמה" ו"ליקוי לבנה" נטלנו מלשון חכמים. כך נאמר למשל במכילתא דרבי ישמעאל: "כשחמה לוקה סימן רע לגוים, שהן מונין לחמה; וכשהלבנה לוקה סימן רע לשונאי ישראל, שישראל מונין ללבנה". הפועל "ללקות" אינו מתועד במקרא כלל, והוא נמצא רבות בארמית שבתרגום אונקלוס. כך למשל כנגד הפסוק "ארבעים יכנו לא יוסיף" שבפרשת כי תצא מביא אונקלוס: "ארבעין ילקיניה לא יוסיף". הווה אומר, "מכות" בלשון המקרא הן "מלקות" בארמית, ובעקבותיה בלשון חכמים.
חכמים דימו את ההחשכה הזמנית של המאורות לליקוי, כלומר לפגיעה שהם סופגים, וכיוון שהמילה "ליקוי" יסודה בלשון חכמים (הצורה המדויקת הזו מתועדת לראשונה דווקא בלשון רש"י), המשיכו הכותבים להשתמש בסגנון לשון חכמים ונקטו "חמה" ו"לבנה" בצירוף זה.
הנה דוגמה נאה מהספר "לימודי הטבע" שכתב המשכיל משה מרדכי יובֶל לפני קרוב ל-200 שנה:
"לפעמים נראה אף בעת שהרקיע זך וטהור מעננים כאילו השמש איבד אורו וצחותו ויעוטף במכסה שחור ממזרח למערב. הסיבה מליקוי חמה המדומה הזה הוא הירח…. כאשר יקרה אשר הירח יבוא לעמוד בין ארצנו ובין השמש אזי בהכרח יכסה הצל שלו הזורק מאחריו איזה חלק משטח השמש. המקרה הזה נקרא ליקוי חמה".
אפשר לראות בבירור שהוא מתייחס לשמש בכתיבה החופשית, אך בצירוף "ליקוי חמה" הוא בוחר דווקא במילה "חמה". בעקבותיו, ובעקבות כותבי עברית אחרים שנהגו כך, אנו קוראים לאירועים האסטרונומיים הייחודיים הללו בשמות "ליקוי חמה" ו"ליקוי לבנה". נחתום בפסוק מנבואת ישעיהו המנבא דווקא על הגברת המאורות ולא על היחלשותם: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים", אמן ואמן.
