מדרש קצר של חז"ל מתאר את חוסר המודעות של אנשים למשמעות הגורלית של מעשיהם הבנאליים. "אילו היה יודע שהכתוב מכתיב עליו". בועז, לתומו, נותן חיטה לרות, ומזה מתגלגלת מלכות חדשה. אהרן הולך לפגוש את אחיו משה, והם אינם יודעים שהם עושים היסטוריה, משנים את העולם. לו היו יודעים שמעשיהם ייכתבו לדורות, היו עושים אותם בהתלהבות גדולה ובלב שלם.
ובימינו, אדם מפרק סוכתו, חוזר לשגרת עמלו ונאנח: שוב בחירות? למה לי פוליטיקה עכשיו? בזבוז כסף, וממילא הכול סביב ביבי ולא ביבי, וזה מערער את יציבות המשטר, ומרחיב את השסעים בחברה, וכל כך הרבה רעל… והוא מדשדש לו. כן, הוא ילך להצביע, בטח שהוא ילך להצביע, כי הוא אזרח טוב ומחונך, אבל נמאס לו כל כך, זה שוחק כל כך, והאם זה משנה בכלל? ואולי כבר אחדות וזהו?
אבל הבחירות אינן מיזם שתכליתו פרנסת סוקרים, פרסומאים ויועצים, ולא לחינם אנחנו לכודים בסבבים האלה. הדרך שהלכנו בה הגיעה לסופה, ומדינת ישראל ניצבת בפרשת דרכים. הקמנו מדינה יש מאין, והתקבצו לתוכה יהודים מארבע כנפות הארץ; בנינו וייצבנו, וכעת הכלי הזה עומד ומצפה לתוכן שניצוק לתוכו; כי אומה כזאת, המתגבשת מחדש, צריכה שדרה תרבותית להתלכד סביבה, ומצע ערכי להוסיף ולהתפתח עליו. עכשיו צריך להחליט לאן ממשיכים מכאן, ושתי דרכים לפנינו, שונות מאוד זו מזו, ואי אפשר עוד לפשר או לגשר ביניהן.
בנימין נתניהו, עם רוב מעלותיו וזכויותיו, הוא רק התמרור, השלט המשרטט במדויק את שני הכיוונים השונים. בחירות הן הדרך הנכונה היחידה לנהל את הדיון הזה ולהכריע בו (כן, רק בדיבורים, ועדיף בשפה נקייה ובהצבעה דמוקרטית, לא בכדורים ובסכינים), והוא חייב להסתיים בהכרעה חד־משמעית, כי אנחנו בצומת, ובהיעדר כיוון, המערכת המשוכללת שהוקמה כאן מסתאבת ונשחתת. ממערכת בחירות אחת לאחרת הולכים הדברים ומתבררים, והמחנות מתקבצים ונערכים, ושומה עלינו להודות גם על ממשלת בנט־לפיד, מפני שכהונתה הקצרה הבהירה היטב מה מוטל כאן על הכף מבחינת מצבן של מערכות השלטון ומהותו האמיתית של הוויכוח.
לא הייתה פוקחת עיניים כמו הקדנציה הזו. גילינו שהחוק והמשפט הם כחומר ביד היועמ"ש ובג"ץ, שברצותם מערימים מניעות משפטיות וברצותם הופכים כל עקוב למישור. למדנו על תרבות השקר וחוסר האחריות המשטרתית, החל בחשיפת אירועי אום אל־חיראן, דרך פרשת אהוביה סנדק ז"ל וכלה בעדויות משה סעדה. צפינו בתקשורת המרכזית מתגייסת להדהד את שקרי השלטון ולבצר את מעמדו. ראינו נבחרי ציבור שמעלו באמון בוחריהם מציגים את עצמם כאמיצים ומסורים, ומתנכלים לחבריהם שנשארו נאמנים. שמענו שרים וראשי ממשלה משתלחים במבקריהם בגסות, רומסים את הממלכתיות, ומשתמשים בכוח שבידיהם שלא כדין כדי לפגוע במי שלא הצביע להם. ראינו ממשלה שמנסה להפיס ולשחד את אויבינו במקום להרתיעם, וכתוצאה מכך את התגברות הטרור והתעצמותו. נוכחנו שאפשר לשלוט בלי עכבות, ולכפות אג'נדות קיצוניות וסהרוריות על כלל הציבור באמצעות משרדי הממשלה.
וחמור מכול, גילינו שהדמוקרטיה היא בסך הכול כלי להגיע לתוצאה הרצויה בידי האנשים הנכונים; ושאנשים כמו אסא כשר, זהבה גלאון ויאיר לפיד מסוגלים להסכים בכובד ראש שאנשים "פרועים לשמצה" מאבדים את זכותם להשתמש בה. בקצב הזה אולי במערכת הבחירות הבאה יותר רק לישראלים היפים, ש"באים מהמקום הנכון", להשתתף, וכל הערסים, הדוסים והפשיסטים יישלחו לשבת בפינה, ולקבל בהכנעה את החלטות הציבור הנאור. הקדנציה הזאת לימדה אותנו עד כמה נואש המחנה "הנורמלי", המודע לנחיתותו המספרית ולרדידותו האידיאולוגית, וכמה רחוק הוא מוכן ללכת כדי להשליט את רצונו.
הכתוב מכתיב עלינו. הצבעה בבחירות האלו אינה עוד מטלה בלו"ז. הבחירות האלה מחוללות היסטוריה. הן חלק ממערכה שתכריע אם תתקיים כאן מדינה יהודית ודמוקרטית, אם אויבינו יורתעו, אם מערכות השלטון המסואבות יפתחו בתהליך של תיקון, ואם יהיה בחיינו הציבוריים מקום לאמת, להגינות ולכבוד לאומי. הצבעה בלב שלם, מתוך מודעות לזכות שנפלה בחלקנו להשתתף במאבק על פני המדינה, עשויה לסחוף גם את מי שעדיין ניצבים בצד, ולהעניק למחנה המאמין בנצח ישראל את היכולת לעצב את זהותה של מדינת ישראל ואת עתידה.
