הפעם הראשונה שבה שקלתי לא להצביע הייתה בבחירות 2006. לא משום שהתלבטתי במי לבחור. טראומת ההתנתקות הטרייה והריצה המשותפת של האיחוד הלאומי והמפד"ל, לא הותירו למצביע דתי לאומי ממוצע יותר מדי מקום ללבטים. העניין היה שלמדתי אז בירוחם, ועל מנת להגיע אל הקלפי הייתי צריך לקחת שלושה אוטובוסים לכל צד. כיוון שלא חלף זמן רב מן הבגרות במתמטיקה, יכולתי לחשב בקירוב מסוים את הסבירות שהקול הספציפי שלי ישפיע על התוצאות הסופיות. "אז בשביל מה לבזבז שש וחצי שעות", הלנתי באוזני אבא שלי, "על פתק שלא יועיל בכלום לשום דבר? לא יותר טוב לעם ישראל שאלמד תורה בזמן הזה? תורה מגנא ומצלא!". הסערה שקמה לא מזמן, כשהתגלה שחבורת הגבעטרון קבעה הופעה בחו"ל ביום הבחירות, הייתה כמשב רוח קליל אל מול הזעזוע של אבא שלי מן המחשבה שלא אמלא את חובתי האזרחית. וכשהגיע היום היטלטלתי באוטובוסים בעיקר לשם קיום מצוות אב ואם שגם היא, כך אומרים, סגולה לאריכות ימים.
בחודשים האחרונים ניטש דיון, גם מעל דפי עיתון זה, בשאלה אם ללכת לקלפי כשלא מצליחים להזדהות עם אף אחד מן הפתקים. אל מול הטוענים "אין למי להצביע" ניצבת טענה הגיונית לכאורה: גם אם לא כל חברי הליכוד נאים בעיניך, האם לא תעדיף אותם על מרצ? ואם יש לך ביקורת על חברות מפלגת העבודה, זו סיבה לתת לקול שלך להתפזר בין נעם לעוצמה יהודית? פוליטיקה היא אמנות האפשר, והבחירה הרציונלית היא להעדיף את הרע על הגרוע ממנו, ולחזק את מי שהכי פחות רחוק מעמדותיך שלך.
הסערה שקמה לא מזמן, כשהתגלה שהגבעטרון קבעו הופעה בחו"ל ביום הבחירות, הייתה כמשב רוח קליל אל מול הזעזוע של אבא שלי מן המחשבה שלא אמלא את חובתי האזרחית
אלו טיעונים טובים. רציונליים לעילא. אלא שהם מחמיצים את העובדה הפשוטה שבחירות הן לא פעולה רציונלית. לא רק. אילו היו, לא היה טעם להשקיע יותר מכמה דקות על מנת להצביע. הנכונות של אנשים רבים לתאם ולבטל טיסות או לנסוע שעות ארוכות בדרך אל הקלפי, נובעת מהיבט חשוב ומכונן הרבה יותר של הבחירות: ההיבט הסימבולי שלהן. הצהרת ההשתייכות וההזדהות הקבוצתית, מינוי שליח נאמן שיישא את הרצון הקולקטיבי שלנו אל בית הנבחרים. סוג של המלכה, הדומה לזו הנעשית בשופר של ראש השנה, ומהווה את אחת הפסגות הרוחניות של השנה, על אף שגם בה אין לנו אפשרות ממשית להשפיע על זהות המלך הנבחר.
משום כך רבים נרתעים מלהצביע למפלגה שמתנדנדת על גבול אחוז החסימה. מבחינה סטטיסטית טהורה, הדעת נותנת להצביע דווקא למפלגה כזו, שבה הקול שלך עשוי להכריע את גורלם של ארבעה מנדטים ולא רק של מנדט בודד. אבל עשיתי זאת פעם, והמפלגה שלה נתתי את קולי לא הצליחה לבסוף להגיע אל הכנסת. ואני זוכר את התחושה בימים שאחרי, כמו מי שמחצית השקל שלו אבדה בדרך למקדש. הרגשתי שהקול שלי נדחה, לא נשמע, שאין נבחר ציבור שאני יכול לומר לו: בחרתי בך, אתה חייב לי.
הימנעות של אדם פרטי מהצבעה אינה משמעותית במישור המעשי, אך היא עולם ומלואו במישור הסימבולי. ואותו דחף פנימי עמוק שמוביל אותנו לחצות הרים וגאיות כדי להצביע לנציג המבטא את ערכינו, הוא שמותיר אותנו בבית כשאנחנו לא מצליחים למצוא אחד כזה.
אך אל ייאוש, אין בכוונתי לחתום בהמלצה להימנע מלהצביע. ולו משום שההורים שלי מנויים גם הם על העיתון. לפני כמה מערכות בחירות עלה בדעתי פתרון שכבר נוסה בהצלחה והביא מזור ללבבות רבים. בסופו של דבר, כשמהרהרים בכך, אין שום הכרח לבחור במפלגה אחת ספציפית. כשאני ניגש אל הקלפי אני לוקח בידי קומץ פתקים של כל המפלגות שהמגמה המשותפת שלהן היא כזו שאני חפץ ביקרה, ומתוכם אני בוחר אחד, מכניס אותו למעטפה בלי להביט אפילו, ומשליך את כל האחרים. כך אני ממלא את חובתי האזרחית, ובד בבד לא לוקח אחריות על דמות כזו או אחרת שאותה "הכנסתי" כביכול לכנסת. יתרון אגבי נוסף הוא שבשעת הצורך ביכולתי לומר "אני בחרתי בך" לח"כים ממגוון מפלגות. ואולי החשוב ביותר: בדומה לגורלות שהטיל הכוהן ביום הכיפורים, יש בכך כדי להותיר גם משהו לרחמי שמיים. ודומני שכאלו לא יזיקו לנו כלל.
