הבחירות אינן חג לדמוקרטיה, אלא צינור הניקוז שלה. ייתכן שגם השבוע ירוץ בוואטסאפ הסיפור החמוד על הרב משה יקותיאל אלפרט, שקם בשנת תש"ח בהתרגשות ב־5:35 בבוקר כדי להיות הראשון שמצביע לכנסת הראשונה. ההתרגשות והשמחה שלו היו מוצדקות בבחירות הראשונות של המדינה היהודית; אבל קשה לגייס התרגשות דומה לבחירות החמישיות בארבע שנים.
למה בכלל צריך בחירות? למה אנחנו תומכים בדמוקרטיה? קודם כול, משום שאנו תומכים בריבונות העם. אך אין די בזה, כי לעיתים העם עצמו מעדיף שלטון לא דמוקרטי. ב־1802 הכריעו אזרחי צרפת במשאל עם שנפוליאון בונפרטה יהיה שליט ("קונסול ראשון") לכל ימי חייו. 3,653,600 היו בעד ורק 8,272 היו נגד. אנחנו תומכים בדמוקרטיה גם אם העם לא כל כך רוצה בה, כך שצריך לחפש נימוק נוסף.
אנחנו מתגמלים את נבחרינו על סיסמאות שטחיות ולא על עבודה קשה, על יחצנות ילדותית ולא על קורבנות למען המדינה
יש שטענו שדמוקרטיה מביאה לבחירת המנהיגים המוצלחים ביותר. הפילוסוף הצרפתי ז'אן ז'ק רוסו טען שטיפש לעולם לא ייבחר לעמוד בראש משטר דמוקרטי. דומה שמבט על העולם שלנו מפריך במידה רבה את טיעונו. מדוע לא תמיד נבחרים המועמדים הטובים ביותר? "תורת הבחירה הציבורית" היא תיאוריה כלכלית, שמסבירה שלמצביע האנוכי עדיף להשקיע את זמנו בלימוד ההבדלים בין מכוניות או טלפונים שיקנה לעצמו, ולא בלימוד מדוקדק של הזירה הפוליטית, שהתועלת או הנזקים ממנה יתחלקו בין כולם. בכיוון אחר, "פרדוקס ארו" מתחום תורת המשחקים מלמד שקבוצה קטנה המצביעה באופן אסטרטגי, בעד מועמד שאינה באמת מאמינה בו, יכולה להכריע את הכף ולשבש את ההכרעה הלאומית. שני אלו יחדיו מלמדים עד כמה קטן הסיכוי שבחירות יביאו לתוצאה מושלמת.
על כך יש להוסיף את הנטייה האנושית לבחור מנהיגים מסיבות מאוד לא רלוונטיות. האמריקנים, למשל, מעדיפים פוליטיקאים גבוהים. בין נשיאי ארצות הברית בחמישים השנים האחרונות רק אחד היה נמוך מ־1.80 מטר, והוא ג'ימי קרטר, שחסרו לו 3 ס"מ (ועמוד שדרה). אבל לא רק הגובה משפיע. חוקרים הציגו לסטודנטים תמונות של מועמדים לבחירות במדינות זרות, ושאלו אותם מי נראה להם מתאים יותר לתפקיד, על סמך תמונתו. בשני שליש מהמקרים, המבדק הבלתי רלוונטי הזה ניבא בדייקנות את תוצאות הבחירות.
אז מה בכל זאת יתרונה של הדמוקרטיה? ניסח אותו בבירור כבר במאה ה־15 רבי דון יצחק אברבנאל, שהיה מגדולי הרבנים ומגדולי המדינאים של תקופתו: רפובליקות ודמוקרטיות הן פחות כושלות ופחות מושחתות. בספר שופטים יותם בן גדעון חשש שלקודקוד הפירמידה יטפסו האטדים; בדמוקרטיה הם יוסרו משם מהר. אין סיבה להניח שהמנהיג הכי טוב ייבחר, אך יש להניח שמנהיג גרוע יודח. זה לא המון, אך גם לא מעט; לכן מדינות לא דמוקרטיות מדשדשות בעקביות אחרי המדינות הדמוקרטיות, ונוטות לכלכלה גרועה ולמדיניות ביטחונית הרסנית. היתרון המצומצם הזה אולי מאכזב את הסוגדים בהערצה לדת הדמוקרטיה, אך הוא צריך להספיק לכל אדם רציונלי.
בחירות במדינה דמוקרטית הן כמו מבחן הרישוי השנתי למכונית: חיוני, אי אפשר בלעדיו, אבל לא משמח. אפשר, כמובן, לא להגיע לטסט – ולשלם על זה מחיר גבוה. מדינת ישראל של השנים האחרונות היא כלי רכב שהתקלקל, ונכשל שוב ושוב במבחן הרישוי. הפתרון אינו להשתמט מהטסט הבא, כתוכניתם הילדותית של חסידי הפתק הלבן, אלא לעשות ככל יכולתנו במבחן הרישוי, ואחר כך לנסות לתקן סוף־סוף את המכונית. קשה לאתר את הליקוי המדויק: האם הבעיה היא בשיטת הבחירות היחסית שלנו, שאין דומה לה בעולם, או רק במדיניות המטופשת של אחוז חסימה גבוה? ואולי היא בכלל פרסונלית, באובססיה המוגזמת שהתפתחה בעד ונגד דמותו הכריזמטית של בנימין נתניהו? אני נוטה לחשוב שעל כל אלו צריך להוסיף גם את הבעיה החינוכית: אנחנו מתגמלים את נבחרינו על סיסמאות שטחיות ולא על עבודה קשה, על יחצנות ילדותית ולא על קורבנות למען המדינה. כל עוד זה השיח שלנו כבוחרים, כך יתנהגו גם הנבחרים. לכן אני מאמין שהחינוך חשוב יותר מהפוליטיקה: חינוך מעולה יביא בטווח הארוך גם לפוליטיקה משופרת. חינוך מלהיב אותי; בפוליטיקה אני לא מחפש התלהבות.
אין לי חשק להצביע השבוע, ולכן אלך בעזרת ה' להצביע בלי חשק. אין מפלגה שאני אוהב ומעריך, ולכן אצביע למפלגה הכי פחות גרועה. למה לטרוח לצאת מהבית בשביל מטלה כה מדכדכת? מאותה סיבה שאנחנו מתקנים סתימות בצנרת הניקוז: לא נעים לעסוק בזה, אבל אם נתעלם – הבית יוצף.
motzash.navon@gmail.com
