מכל הבדיחות וההלצות בספרו החדש של חנוך דאום, צדה את עיני דווקא פסקה אחת רצינית מאוד. "הטיפוסים הגבוליים שהיו אז, בילדותי, אינם", הוא כותב. "אני לא רואה אותם יותר. אשפזו אותם או טיפלו בהם, לא יודע. הם כבר לא חופשיים ברחוב". הפסקה הזאת, שאחריה דאום מסביר כיצד אנשים עם התנהגות חריגה נטמעו בסביבה בפשטות בלי אבחונים וטיפולים רגשיים, הולכת איתי כבר כמה ימים. אולי משום שלתחושת ליבי, לא מדובר רק באותם טיפוסי קצה, אלא בכל מי שמרשים לעצמם להתבטא במחשבות שוליים שאינן קונצנזואליות.
פעם, כשמישהו היה אומר דבר מה שאינו מקובל, היו הזקנים מניפים את ידם בביטול ואומרים "נו שוין". היום כבר אי אפשר להגיד שום דבר כזה בלי שזה יגרור פוסטים ומניפסטים ומהומה ציבורית. הנה, תראו מה קרה לאברי גלעד, שהעז להתוודות בטורו השבועי על כך שכשהוא נתקל בנערות שמתהלכות עם ישבן חשוף הוא חש מוטרד. "אין לי שום רצון לחשוב מחשבה מינית על נערה", הסביר גלעד בכנות, "זה מכניס לי תדר לא רצוי למערכת".
משהו קרה בעולם. פעם האינדיבידואל היה צריך להתאים את עצמו לתחושות הסביבה. היום הוא לא מפסיק לתבוע מהסביבה שתיתן לו לעשות מה בראש שלו
"סוטה", "פדופיל", "אנס" – אלו רק חלק מהתגובות שהופנו לעברו בגלל עצם ההחלטה לשתף את הציבור במחשבות האלה. מאוחר יותר פאולה רוזנברג הגיבה לו בטור משלה, שבו הסבירה (בענייניות רבה, יש לציין) כי "אחרי הרבה מאוד זמן של כמיהה גברית לנוחות שלא נתקלה בהתנגדות, קמו נשים אמיצות שביקשו לערער על התפיסה השלטת ודרשו אוטונומיה בנוגע לאופן לבושן… השאלה בגרעין דבריו של אברי היא: האם יש לי זכות לבקש מהאחר לשנות את בחירותיו האישיות כדי שאני לא אצטרך להתמודד עם חוסר הנוחות שגורמים לי הדחפים שלי והצורך לווסת אותם?"
לשתי העמדות הללו יש מקום במרחב הדיוני. אבל כמו טיפוסי השוליים של דאום, נדמה שהיום אי אפשר כבר לקיים דיון כזה בנחת בלי להסתכן בהאשמות בסטייה מצד אחד או בהטפה להפקרות מהצד האחר. הכול מתנהל פה בווליום כל כך גבוה, ובכל זאת אני שמה נפשי בכפי ובוחרת לקפוץ למים האלו. אולי משום שבתי בת השמונה כבר מתחילה להראות סימני עניין ראשונים בלבוש שלה, וקורה שמתנהלים בבית דיונים על הלגיטימיות של שמלה כזו או אחרת.
שאלת הנוחות שמציבה רוזנברג, למשל. אני מתפלאת שהיא מוצבת בעיקר כשזה נוגע להתנהגות נשית. הרי לכולנו ברור שצריך לאכול בנימוס ולא לגעת בצלחת האוכל המרכזית כי זה מגעיל את הסביבה. גם די מובן לנו שלא ראוי להשמיע נפיחה בציבור כי צריך להתחשב במי שנמצא לידנו. אנחנו מוכנים להקריב לא מעט מהנוחות הפרטית שלנו בהרבה תחומים אחרים. אבל איכשהו, כשזה מגיע לסוגיות כמו הנקה בציבור או לבוש חשוף, פתאום הציבור הופך לאיזו ישות טרחנית שלא ברור למה צריך כל כך להתחשב בה.
פעם האינדיבידואל היה צריך להתאים את עצמו לתחושות הסביבה. היום הוא לא מפסיק לתבוע מהסביבה שתיתן לו לעשות מה בראש שלו. כל ניסיון של מישהו להחצין לרגע את תחושות הציבור נצבע אוטומטית בצבעים של פרימיטיביות. יש הרבה גברים שמרגישים כמו אברי גלעד במרחב הציבורי, יש גם לא מעט נשים שחשות ככה, מדוע העמדה הזו ממוסגרת כשוליים סהרוריים בידי מי שמתנהגים כרוב מדומה?
יש עוד נושא שקצת נדחק הצידה בלהט הדיון. מדוע באופן עקבי אנחנו רואים יותר נשים חשופות מגברים חשופים, מותר לשאול בעצם? האם אפשר לקדש את נוחיותן של הנערות החשופות בלי לתהות באופן אמיתי למה הן זקוקות להתפשטות הזאת? ומה בעצם כל כך פמיניסטי בעידוד נשים להתפשט ולהעמיד את הגוף שלהן לשיפוט כשרוב הגברים, כך נדמה, הרבה יותר משוחררים מכל זה?
וכל האמהות למיניהן שבחרו לכנות את גלעד "סוטה", מותר לתהות כיצד הן מגיבות כשהבת הפרטית שלהן בוחרת לצאת ככה מהבית?
הרבה שאלות, וכל כך מעט מקום במרחב הציבורי לדון בהן באופן אמיתי. זכות היתר הזו שפעם הייתה לנו, לומר דברים שהם קצת על הקצה, להיות טיפה על הגבול במחשבות או בעמדות שלנו – נדמה שהיא כמעט לא קיימת. כל כך מפחיד נהיה לדבר כאן, ואולי זה צריך להטריד אותנו יותר מכל ישבן חשוף.
rachelm@makorrishon.co.il
