תשמעו סיפור יפה, אה, רגע, לפני הסיפור היפה! איזה דיכאון עם הבחירות האלה, אה, פשוט דיכאון, אני כל כך מאוכזב מהפוליטיקאים שלנו, שפעם אחר פעם מתעקשים להחרים ולהבטיח ולהישבע ולנדור ולחתום, אני לא אשב איתו, ואני לא אשב איתו, ואני לא אשב איתם! אף פעם! לעולם! אף פעם! כמה עיוורים וקנאים אפשר להיות, בכמה סבבים של מערכות בחירות נצטרך עוד להתבזות, עד שהם יבינו שזה מה שיש, שזה העם שלנו, זו הדמוקרטיה שלנו, זו הפוליטיקה שלנו, תלמדו להסתדר אחד עם השני אינעל העולם!
אני מתפלל, באמת מתפלל, שגם הפעם שום "גוש" לא יכריע שום "גוש", ואז תקום כאן ממשלה מאוזנת, שפויה, כנועה ומתפקדת, של אנשים שפעם החרימו אחד את השני, ובסופו של דבר למדו לעבוד ביחד. אני יודע שזה נשמע מגוחך או הזוי, אבל אני באמת מאמין שהפולטיקאים ש"מתפשרים" הם אלה שמאפשרים את הקיום המשותף שלנו כאן ביחד. תמכתי ב"בגידה האיומה" של גנץ לפני שנתיים, וב"בגידה האיומה" של בנט לפני שנה. וגם הפעם, בסבב הזה, יהיו תוצאותיו אשר יהיו, אני מקווה ומאמין שהפוליטיקאים העלובים שלנו ילמדו כבר להסתדר ביחד, ולעבוד ביחד. שכוייח זאת דעתי! ועכשיו תשמעו סיפור.
שמתי את הילדים בגן, וחזרתי הביתה, והתיישבתי לעבוד, עלק לעבוד, פעם בחמש דקות קמתי מהמחשב והלכתי לחלון של השירותים, והצצתי החוצה, כדי לראות אם האישה כבר גילתה את ההפתעה המשונה שעשינו לה
בשבועות האחרונים, רחבת העפר שמחוץ לבניין שבו אנחנו גרים בתל־אביב, התחילה להתמלא במאות בדלי סיגריות ובעשרות קופסאות של פרלמנט לייט. אני לא מדבר איתכם על קצת לכלוך כזה מגעיל של עיר. אני מדבר על טינופת אמיתית, שמזכירה פינת עישון בצבא, בבסיס עם רס"ר גרוע חחחחח. ובגלל שהדירה שלנו נמצאת בצד האחורי של הבניין, הילדים שלנו מסתובבים לא מעט ברחבה הזאת, וברוך השם בזמן האחרון נח התחיל גם לשחק עם כל הבדלים הדוחים שהיו שם, ואני צעקתי עליו שזה מגעיל, והתעצבנתי מאוד, ולא הבנתי מי הבנאדם המגעיל שמפזר שם את כל הבדלים האלה. איך הוא לא מתבייש!
ויום אחד, לפני שבוע בערך, יצאתי החוצה לזרוק זבל, וכשיצאתי מהבניין ראיתי אותה, יושבת שם, שעונה בגבה על קיר בטון מלוכלך, אישה עייפה ומותשת, בת ארבעים וחמש בערך, עם עיניים עייפות ובגדים לא נקיים. היא בהתה באוויר, ועישנה סיגריה, בצמא גדול, וכשראיתי אותה, הבנתי, ברגע אחד, שזאת היא, היא האישה שמשליכה כאן את הבדלים לכל עבר, היא זו שמלכלכת לי את המאחורה של הבניין! ורציתי לגשת אליה, ולבקש ממנה בטון תקיף, שתפסיק ללכלך לנו את הבניין, שתזרוק את הבדלים שלה לפח, אבל לא הייתי מסוגל! האישה נראתה כל כך שבורה, וכל כך עייפה, וכל כך מוצפת. הסיגריה הקטנה הזו, כך הבנתי, היא כל מה שיש לה, והפינה השקטה הזו שהיא מצאה כאן היא המקום שלה בעולם. את כל זה הבנתי ברגע אחד, במבט אחד חטוף. ואחרי שנייה וחצי, האישה ראתה אותי עובר שם עם שקית הזבל, ומיד השליכה את הסיגריה ונמלטה משם.
היא בטח פחדה שאני אצעק עליה או משהו. ואני לא רציתי לצעוק עליה. להפך. רציתי לחבק אותה. יש אנשים שצריכים חיבוק, והלוואי שהיה אפשר פשוט לגשת אליהם, ולחבק אותם, ככה בטבעיות, אבל העולם לא עובד ככה, איייי איי איייי, הלוואי שהחיים היו כאלה פשוטים.
בקיצור, מאז שגיליתי שהאישה המסכנה הזו היא זו שמלכלכת לנו את החצר, לא ידעתי את נפשי. כל הכעס שלי הפך למבוכה. ובגלל שהחלון שלנו בשירותים משקיף על החצר האחורית של הבניין, יכולתי להביט בה מדי פעם, יושבת שם, לבדה, אישה שבורה ומובסת, מעשנת סיגריות בשרשרת, בוהה בטלפון או באוויר, היא נראתה לי כל כך חלשה, וכל כך בודדה. ידעתי שאני חייב שהיא תפסיק לזרוק בדלים על הרצפה. אבל ידעתי גם שאין סיכוי שאני ניגש אליה ומציק לה בפינה הזו שלה. היא לא נראית טוב. והיא זקוקה לשקט הזה.
אני יודע שרוב הבעיות בעולם לא נפתרות בכזו נעימות נדיבה וטבעית. בדרך כלל כשמישהו מתנהג בצורה מגעילה, העולם מגעיל אליו בחזרה. מישהו בא לצעוק עליו או לנזוף בו. ואז הוא צועק בחזרה, ושום דבר לא נפתר, והכול נהיה עוד יותר מחוספס
ואחרי כמה ימים כאלה, של לבטים ומחשבות, החלטתי לעשות מעשה! באחד הימים בשובנו מהגן, הודעתי לחיה ונוייחל שאנחנו יוצאים לנקות את החצר! הבאתי להם כפפות כאלה, וביחד אספנו את כל הבדלים ואת כל קופסאות הסיגריות של האישה. זה לקח לנו עשר דקות בסך הכול, ומילאנו עם הבדלים חצי שקית ניילון כזאת של סופר! איכס איזה מגעיל זה היה.
ואחרי שסיימנו לנקות את כל החצר, חזרנו הביתה, ושטפנו ידיים, ויצאנו שוב החוצה, עם ארגז תנובה כזה ירוק, שאפשר כזה לשבת עליו בכיף, והנחתי את הארגז בדיוק במקום שבו האישה הזו אוהבת לשבת, צמוד לקיר הבטון, ושפצרתי לארגז, עם אזיקון, מין מעמד כזה קטן לעציצים, שיכול להפוך בקלות למאפרה גדולה, והכנסתי ל"מאפרה" שלי איזה שלושים בדלים שאספנו, כדי "לסמן" לאישה שזו המאפרה החדשה שלה, ושהיא לא צריכה יותר לזרוק בדלים על הרצפה.
אחר כך הנחתי ליד הארגז, עוד כיסא קטן נחמד, שהיה זרוק בחצר, ניקיתי אותו קצת, וסידרתי אותו שיהיה יפה. ואחר כך לקחתי עציץ אחד מהגינה שלנו, של סוקולנטים כאלה קטנים וחמודים, והנחתי אותו ליד הארגז, חחחחח, וככה, בתוך פחות מעשרים דקות, בניתי פינת עישון חמודה וקטנה ונקייה. וחיה, שנורא התלהבה מההפתעה שאנחנו עושים לאישה, שאלה אם היא יכולה לעשות לה שלט קטן, ואני אמרתי לה, בטח! וחזרנו הביתה, וכתבתי לחיה על דף את המילים "פינת עישון", וחיה הוסיפה, "כולם מוזמנים!" (היא העתיקה את זה מספר ילדים שהיא אוהבת שיש בו שלט כזה כפרה עליה איזה ילדה מתוקה יש לי), ואחר כך היא צבעה את השלט, ואחר כך יצאנו החוצה, ותלינו אותו שם, ליד פינת העישון. שכוייח.
ולמחרת בבוקר, שמתי את הילדים בגן, וחזרתי הביתה, והתיישבתי לעבוד, חחחחחח עלק לעבוד, פעם בחמש דקות קמתי מהמחשב והלכתי לחלון של השירותים, והצצתי החוצה, כדי לראות אם האישה כבר גילתה את ההפתעה המשונה שעשינו לה. כל כך קיוויתי שהיא תראה את זה ותשמח, וכל כך פחדתי שהיא תתבאס, שהיא תיעלב, שהיא תרגיש שהיא לא רצויה כאן, שהיא לא תשב כאן יותר לעולם. אני הרי לא מכיר אותה. ההפתעה שלי יכולה לבוא לה בטוב אבל היא יכולה גם לבוא לה ברע. ככה זה עם הפתעות תמיד.
ואחרי כמה שעות כאלה, של המתנה דרוכה ודבילית, הצצתי החוצה מהשירותים, ופתאום ראיתי אותה! יושבת שם! על הארגז שלי! ומעשנת! וואי איך התרגשתי! כל כך שמחתי לראות אותה שם, אבל פחדתי, שהיא תראה אותי ותגלה אותי, אז ברחתי משם וחיכיתי שהיא תלך, ובאותו היום אספתי את חיה ונח מהגן, ונסענו ביחד הביתה, ובדרך סיפרתי לחיה שהאישה הנחמדה התיישבה בפינת העישון שבניתי לה! וחיה התרגשה, ושאלה מה היא אמרה על השלט, ואני שיקרתי לה ואמרתי לה, שהאישה אמרה שהשלט מדהים וכשחזרנו הביתה וידאתי שהאישה לא שם, וניגשתי עם הילדים לפינת העישון, כדי לבדוק אם היא השתמשה במאפרה או שהיא ממשיכה לזרוק בדלים על הרצפה, וכשהגעתי לארגז התנובה הירוק, ראיתי לתדהמתי! שבמאפרה היו בערך עשרה בדלים, זה הכול! זה אומר שהאישה הנחמדה רוקנה את המאפרה לפח! ואז התחילה להשתמש בה שוב. שזאת הדרך שלה, נדמה לי, לומר לנו תודה!
אוףףףף איך התרגשתי כשראיתי את זה! אני לא יכול להסביר לכם כמה שמחתי להרגיש את השמחה שלה! זה נראה לי כל כך דבילי כשאני כותב את זה עכשיו. אבל אז, בזמן אמת, הרגשתי שזה הכי לא דבילי בעולם. להפך. הרגשתי שביני ובין האישה הזו נוצרה מערכת יחסים, של כבוד, של הערכה, של נתינה, אפילו של אהבה. לא אהבה במובן הרומנטי, אלא אהבה במובן של אהבת אדם. לא יודע, אולי אני עף רחוק, אבל ההרגשה שלי הייתה שהאישה הזו היא אישה די שקופה. אני משער שהיא עובדת באיזו עבודה כזאת, שוחקת ושוברת. אני מנחש שהפינה הזו, שהיא מצאה לה, היא המקום שאליו היא בורחת מהעבודה שלה. ואני מקווה, ומאמין, וגם מרגיש, שהעובדה ש"עשינו לה מקום" בעולם, שבנינו לה פינה נחמדה, עם כיסא מתוק, ועציץ נחמד, העניקה לה את התחושה שמישהו רואה אותה. שמישהו רואה אותה בעין טובה.
ונדמה לי שזה מה שהרבה אנשים בעולם הזה צריכים, נדמה לי שזה מה שכל האנשים בעולם הזה צריכים. איי אייי אייי, כולנו צריכים שמישהו יראה אותנו. זאת האמת.
זהו חברות וחברים, שכוייח, זה הסיפור. בשבוע וחצי האחרונים, פינת העישון שלנו בשימוש מלא! פעם בכמה שעות האישה מגיעה ומתיישבת בה ומעשנת. ופעם בכמה ימים, כשהמאפרה עולה על גדותיה, האישה הנחמדה לוקחת אותה לפח ומרוקנת אותה, ומחזירה אותה למקום. אייייי, ומאז שבניתי את פינת העישון הקטנה, החצר האחורית של הבניין שלנו נקייה ונעימה ומסודרת. אין בה בדלים ואין בה קופסאות סיגריות. ויש בה קיר נחמד עם עציץ קטן, ושלט צבעוני ויפה שחיה ציירה.
אני יודע שרוב הבעיות בעולם לא נפתרות ככה, בכזו נעימות נדיבה וטבעית. העולם עובד אחרת. בדרך כלל כשמישהו מתנהג בצורה מגעילה, העולם מגעיל אליו בחזרה. מישהו בא לצעוק עליו או לנזוף בו. ואז הוא צועק בחזרה, ושום דבר לא נפתר, והכול נהיה עוד יותר מחוספס ומגעיל. ככה החיים מתגלגלים רוב הזמן, נראה לי.
ורציתי שתדעו שפעם אחת, בבניין אחד בתל אביב, הייתה בעיה שנפתרה בדרך אחרת, בעדינות, בהקשבה, ברגישות, בפשטות, ובאהבה. ורציתי שתדעו שהעדינות הזו יכולה, לדעתי, להתגלגל הלאה בעולם. עדינות מביאה עדינות. אני באמת מאמין בזה. עדינות בכביש מתגלגלת הלאה. ועדינות במערכות היחסים במשפחה מתגלגלת הלאה. ועדינות בפוליטיקה! כן אני כותב את זה בלי להתבייש! גם עדינות בפוליטיקה יכולה להתגלגל הלאה. אפילו בפוליטיקה הישראלית. זאת דעתי. ברוך אתה השם בורא מיני עדינות! שכוייח.
