באחת התוכניות היותר נצפות בארצות הברית, “Revenge Body” של קלואי קרדשיאן, נראות נשים שרוצות לרדת במשקל כשהן מגיעות לגורו רזון ששואלת אותן: "במי היית רוצה לנקום?" התשובה היא בדרך כלל בבן זוג שנטש או באחד ההורים שלא האמין בה. אחרי ההקדמה הזאת הן עוברות אימונים מפרכים, וכשהן רצות המאמנת שלהן צועקת להן: "תברחי ממנה! תברחי מהאישה השמנה והמיואשת הזו! תראי להם!" וזה עובד, הן משילות קילוגרמים רבים ממשקלן ומגיעות נרגשות ל"יום החשיפה". כולם מתעלפים מול האישה החדשה הזו ואז, היא שוב הולכת לאכול משהו מתוק. כי לנקמה יש טעם מר.
כשאיל ברקוביץ' אמר דברים מגעילים ושקריים על הציבור החרדי, אמרו רבים שהוא עשה את השירות הטוב ביותר לקמפיינים המנומנמים של מערכת הבחירות הזו. אולי עכשיו יתעוררו אנשים וילכו להצביע.
אבל אני מבקשת לדבר בעד עולם התורה, הייתי מבקשת משהו שיישאר, הנהגה ארוכת טווח, קמפיין של בודי פוזיטיב, לא קמפיין נגטיבי. הייתי רוצה ללכת ולהצביע בדיוק כמו שאבא שלי היה מצביע בחרדת קודש, לאחר שבירר טוב־טוב את כתובת הקלפי. הוא אהב את המדינה הזו ואת העם הזה ואת התורה. הוא רצה לתת להם את הדבר היקר ביותר שיש לו: את קולו. וקולו של אבא הלך מסוף העולם ועד סופו וקול אבא בכוח וקול אבא בהדר וכולו אומר כבוד.
אני מתגעגעת למנהיגים סלבּים. למנהיגים שמדברים בעד, שמנגנים את מה שהייתי רוצה כל כך להזדהות איתו, מנהיגים שהייתי רוצה לזמזם את מילותיהם, כאלה שהייתי מרגישה חשובה אילו הצטלמו לצידי
אבא הצביע בעד. אבל אנחנו שכחנו להצביע בעד, זה אולי לא מעורר מספיק את השטח אבל אולי בגלל זה הממשלות שלנו לא שורדות זמן מינימלי, מפני שאי אפשר לעמוד ולהתקיים רק על נקבים וחלולים, צריך לדבר גם על הגוף כולו, לגופו של עניין, צריך לדבר בעד הגוף. בודי פוזיטיב.
השבוע ביקרתי אצל המשפחה הקדושה, משפחת גנץ. לפני כמה שנים הייתי שם בשבעה על ציפי רימל שנהרגה יחד עם בתה התינוקת בתאונת דרכים. בעלה נפגע קשה וגם בנה ומי שהחזיק בכוח את המשפחה הזו היה הסבא, ישראל גנץ. ממש לפני החגים, לאחר שבכנס למשפחות נפגעי תאונות דרכים שוב חיזק את כל מי שהיה שם, הוא לקה בשבץ ונפטר.
כשראיתי את בני המשפחה הזו השבוע, לא יכולתי אלא להיזכר בדברים המכוננים של הרב זקס: "כמה אמונה! ולא אמונה של אנשים באלוקים כי אם אמונה של אלוקים באנשים שברא. מי יכול לחשוב שכך יקבלו אנשים אסונות כאלה. אכן רבה אמונתו". וכששאלתי אותם מה נוכל לעשות לזכרו של האיש הגדול הזה, הופתעתי מאוד כשאמרו: "אנחנו צריכות קשר עם כוכבים". הן סיפרו לי איך סבא ישראל גנץ, לאחר שניסה שוב ושוב לעודד את נכדו הנכה ואת הנערים ששהו לצידו בבית החולים אלי"ן, מצא דרך שיקום מדהימה. הנערים אמרו לו שהם רוצים לפגוש סלבּים. אז הוא הכריח את הנער שהתקשה לדבר, להסריט בקולו בקשה מזמר מפורסם שיגיע לבקר אותו וכך גרם לו לתרגל את הדיבור שלו מחדש. וכשהוא לקח את הנערים להופעה של עומר אדם, עין לא נשארה יבשה. הנכד, שמאז התאונה לא יכול היה להזיז את ידו, נצפה כשהוא בתוך הקהל, מרים את הידיים גבוה לשמיים לצלילי השיר ומזיז אותן מצד לצד. מה שלא עשו המילים: "תילחם", "תתעקש", "תנצח", עשתה האהדה למישהו שפשוט שר איתם.
אז אולי אני בכלל לא מתגעגעת לאבא ולאופן שבו הצביע. אולי אני מתגעגעת למנהיגים סלבּים. למנהיגים שמדברים בעד, שמנגנים את מה שהייתי רוצה כל כך להזדהות איתו, מנהיגים שהייתי רוצה לזמזם את מילותיהם, כאלה שהייתי מרגישה חשובה כל כך אילו הצטלמו לצידי.
השבת מציינים את פטירתו של הרבי מפיאסצנא שנרצח בשואה. הוא כתב בחירוף נפש דברי תורה בזמנים הקשים ביותר והטמין אותם בכדי חלב שנמצאו אחר כך. הוא היה שואל את עצמו שוב ושוב: איך אני מסוגל לכתוב דברי תורה בעיצומו של הכאוס הזה? האם אין הדבר מעיד על לב אטום? ד"ר דניאל רייזר מביא שלוש סיבות אפשריות לעיסוקו הכמעט אובססיבי של הרבי בתורה דווקא בשנות הזעם: הסיבה הראשונה הייתה פשוט כדי לברוח – הוא ברח מפני הרוע למרחב רוחני. הסיבה השנייה הייתה הרצון לנצח את הרוע, להראות לו שאולי הוא יכחיד יצורים אבל לא יצירה. לסיבה השלישית והמופלאה קורא רייזר התפכחות – הרבי כבר לא ברח מרוע, גם לא נקם בו, הוא רק חשב איזה טוב הוא יכול להשאיר אחריו לדורות שיבואו.
נדמה לי שזו השאלה שצריכים לשאול בבחירות האלה גם הבוחרים וגם הנבחרים: "ומה אני אשאיר אחריי, האם אשאיר איזה דבר?". אפשר להצביע כבריחה, אפשר להצביע מתוך התנגדות, אבל זה שוב לא ישרוד. אז אפשר להצביע כהתפכחות, להצביע אהבה, להצביע בידיים גבוה לשמיים.
