בליל חמישי חזרנו משמחה משפחתית וכראוי לסחי שהטעם המוזיקלי שלו באיחור של כמה עשורים, שמתי שירים של כוורת. כשהגענו למגפיים של ברוך תהיתי כתמיד האם דני סנדרסון פשוט התבלבל וחשב שמגפיים הם לשון נקבה (כי בעברית תקינה, מה לעשות, מגפיים יכולים להיות מלאים בחול, לא מלאות) או שהוא פשוט הקדים את שיח הפרוגרס בכמה שנים.
ואז הגיע הרגע הדרמטי שבו ברוך מוצא סוף סוף את המגפיים בזרועות בחור אחר. פזלתי אל המראה. שני ילדים עוד היו ערים במושב האחורי, ועל כן שלחתי את ידי אל הווליום והנמכתי את השורה שבו השיר מספר איפה בדיוק ברוך ירה על יריבו כדור אחד.
זו לא הפעם הראשונה שאני מנסה לחסוך מהילדים שלי מילים מסוימות. גם כשאני שומע את "בסוף מתרגלים להכל", למשל, אני מעדיף שהם לא ישמעו מה בדיוק נשבר לדודו טסה, וכך גם כשטונה מכנה את האקסית של חבר שלו בשמות עסיסיים.
הצנזור הקל הזה מלווה אותי ברגשות אשם קלים, כי בבית שבו גדלתי התייחסו בזלזול קל לצנזור יצירות בגלל מילים לא יפות. בכל זאת כשאבא שלי נתקל בספרייה בספר שמילה או שתיים בו כוסו בטוש שחור זה תמיד שעשע אותו, אם כי יש לציין שההורים שלי פשוט מעולם לא נהגו לשמוע שירים עם מילים גסות. חוץ מזה בגיל מאוחר מאוד גיליתי שאמא שלי בכבודה ובעצמה לא טרחה לספר מילה במילה את כל מה שכתוב בספרים – את הנשיקה של בייגלה וזהובה, למשל, היא השמיטה באלגנטיות.
פעם שמעתי על מישהו שמדלג על הסצנה ב"איה פלוטו" שבה הכלבלב הסימפטי מגיע אל הרפת של קיבוץ מגידו, כי הפרה שם אומרת שהיא מייצרת "חלב לגבינה", בעוד הפרה בבירור מייצרת חלב לעגלים שלה. סיפרתי על זה לחבר מהישיבה; הוא צחק מקרב לב ואז סיפר כבדרך אגב שגם הוא מדלג על העמוד הזה בדיוק, כי הפרה אומרת לפלוטו "טיפש קטן", והוא לגמרי לא רוצה שהילדים שלו ילמדו לדבר ככה. המפגש האידיאולוגי של הבייניש הדוס-להפליא עם החילוני הצמחוני שעשע אותי, אם כי במחשבה לאחור שתי הבחירות החינוכיות האלה נראות לי הגיוניות למדי.
הצנזור הראשי
אבל סיפור הצנזורה המיתולוגי שאני נושא איתי הוא ה – נקרא לזה "שיפוץ חינוכי" – של השירונים בישיבה התיכונית:
מדי פעם היו מוציאים אצלנו שירון שאפשר לקחת לטיולים, לשבת ליד המדורה ולשיר עם הגיטרה. אני מניח שאתם כבר לא תוהים מניין הסאחיות שלי. וכך כשהייתי בחמישית השמיניסטים הדפיסו שירון, בשנה הבאה השמיניסטים הוציאו אחד אחר לגמרי, שנבדל מקודמו בזה שהוא היה של השמיניסטים של עכשיו ולא של השמיניסטים של שנה שעברה, ובשנה הבאה השמיניסטים החדשים שוב הוציאו. איכשהו דווקא המחזור שלנו שבר את המסורת.
המשותף לכל השירונים (חוץ מתשעים ושמונה אחוז מהשירים) היה שכולם נאלצו לעבור תחת שרביטו של הרב יצחק. הרב יצחק הוא איש חכם מאוד ונחמד מאוד, אבל נדמה לי שהחוש החינוכי שלו תמיד היה חזק יותר מהחוש הלירי. אהובות נזרקו משירים, מילים לא יפות סוננו ומסרים שלא עולים בקנה אחד עם ההשקפה שלנו נשארו בחוץ. אציין שלוש דוגמאות להמחשה:
הראשונה היא השיר שבו פתחנו. בשירון המודפס שלנו ברוך לא יורה אל… אהמ… המקום שעליו נוהג גנב המגפיים לשבת; תחת זאת הוא יורה אליו "כדור אחד לקרחת". צריך לומר ביושר שהמילה "קרחת" מתחרזת היטב עם מטפחת, ובכל זאת יש כמה בעיות במהלך החזרה בתשובה הזה: קודם כל, ברוך יוצא פה ברנש פסיכופטי למדי, שמכניס כדור בראש לבחור שבסך הכל לקח לו את המגפיים (ואפילו לא נכנס לגדר ההלכתי של "בא במחתרת"). שנית, אדם עם כדור בקרחת קצת פחות מסוגל לומר "סליחה", לקפל את השמיכה וללכת הביתה בלי לעשות חוכמות (אם כי נודה ביושר שגם כדור שנעוץ בנקודה רגישה אחרת עשוי להגביל את היכולת של אדם לעשות את רצף הפעולות האלה). וגרוע מכל, יש שם הברה אחת יותר, שהורסת לחלוטין את המשקל של השורה.
נעבור אל שיר קצת יותר מדכא, "שום דבר לא יפגע בי" של כנסיית השכל. אישית אני לא מי יודע מה אוהב את הז'אנר של הלחנת קטעי יומן או מכתבים של נופלים, אבל אני לא זה שבוחר את השירים. השיר הגיע אל הזכוכית המגדלת של הרב, וזכה גם הוא לכמה שינויים:
ראשית, בשורה הפותחת: "שום דבר לא יפגע בי, שום דבר / לא אישה לא כדור מחבלים, שום דבר" – האישה החלפה ב"פלישה". סדר שיהיה פה. וחשוב מזה, רגע השיא של השיר – "וקולו של אבי מהדהד לי בראש כבר שנים: אם יקרה לך משהו / אין לי טעם לחיים / אין לי טעם למחר" טופל. אתם חייבים להודות שהמסר שאם הילד מת כבר אין טעם לחיים, לא עולה בקנה אחד עם הערכים שלנו; ולכן השורה הפכה ל"…גם אם יקרה לך משהו, יש לי טעם לחיים, יש לי טעם למחר". שזה דבר די מוזר לומר לילד שמתגייס, שלא לומר הוצאת כל הטעם מהשיר. במקום השמיניסטים הייתי פשוט מחליט להשמיט את השיר הזה מהשירון, אבל הם החליטו להשאיר אותו, לצד הגרסה המתוקנת של "חלליות" –
הפעם מדובר בשיר שאני אוהב של זמר שאני אוהב. מה הבעיה, שברי שר: "על אדמה רטובה ללא מעקה / אני מתחלק ולעולם אין קצה / ללא עבר וללא זיכרון". הרב יצחק שינה באלגנטיות ל"אני מתחלק ולעולם יש קצה, עם עבר ועם זיכרון". אנחנו יהודים, ככלות הכול, תמיד יש לנו עבר וזיכרון, שמזכיר לנו שטקסטים יהודיים עברו ניסוחים מחודשים כבר מאז ימי הביניים, וברי סחרוף נמצא בחברה טובה.
