גם שלמה היה מתלבט
המקרה הנורא הזה כבר זכה בתקשורת לכינוי' משפט שלמה'. המדובר בעוברית שהוחדרה לגופה של האם הלא נכונה. האם 'הנכונה' טרם זוהתה, אבל ברור שהאישה שברחמה הושתל העובר (שבינתיים כבר נולדה) אינה האם הביולוגית. אז למי שייכת התינוקת?
הכינוי התקשורתי לוקה במובן בתסמונת המוכרת של השוואת מין בשאינו מינו. הסיפור הנוכחי מזכיר את משפט שלמה רק באופן מאוד שטחי; בעצם, הוויכוח על זהות אימו של תינוק מסוים. אבל בניגוד למשפט המקורי, לא רק שכאן לא עומדות מולנו שתי האמהות, אלא שגם אין ספק שזו שעומדת בפנינו אינה האם הביולוגית. אבל אחרי שגומרים להצטער בצער האם ההרה ובן זוגה, ולזעום על התפקוד הרשלני של בית החולים, הדילמה בעינה עומדת: של מי הילדה הזו?
הנטייה הראשונית היא לומר שכל תינוק הוא קודם כל של הוריו הביולוגיים. הם הביאו לעולם את הצירוף המיוחד של המטענים הגנטיים שלו. לכן טוב עשה בית החולים שעשה בדיקה ראשונית בקרב מי שעוברם טופל באותו יום. אבל כשהבדיקה שנעשתה הראתה שלא מדובר בהורים הביולוגיים, קמה זעקה שדורשת להכיר בזכויות האם שנשאה את העובר ברחמה במשך 9 חודשים, ועברה איתה את כל חבלי ההיריון והלידה. לא במקרה בעיקר נשים הביעו את העמדה הזו. מי כמוהן יודע מה פירוש לשאת עובר בתהליך של תשעה ירחי הריון, שבסופם לידה, לפעמים מכאיבה וטראומטית.
אבל גם זו נראית גישה אמוציונלית מדי. הרי אילו היו ההורים הביולוגיים עומדים לפנינו, סביר שעם כל הכאב היינו נאלצים למסור להם את התינוק. המסקנה, כרגיל במקרים כאלה, צריכה אפוא להיות יותר מורכבת: כל עוד לא עומדים לפנינו ההורים הביולוגיים, התינוק צריך להישאר בחזקת האם שהרתה וילדה אותה. גם אין שום צורך שבית החולים יעשה עכשיו מאמץ יזום גדול לחפש את ההורים הביולוגיים. הפרשה התפרסמה ברמה כזו שההורים הביולוגיים, או מי שאפילו רק חושדים שמדובר בהם, כבר היו מתייצבים אילו רצו. מאוד יתכן שהם עצמם כבר אינם רוצים לגזול את התינוקת מידי מי שהביאו אותה עד הלום. ההתעקשות של בית החולים לחפש אותם נראית יותר כמו כסת"ח של מוסד שכשל, וכעת רוצה לחפות על כשלונו במאמץ להביא את הפרשה לגמר סופי, גם על חשבון מי שהכי נפגע ממנה; אולי כדי למנוע מעצמם תביעה כספית עצומה במקרה שההורים הביולוגיים יבואו ביום מן הימים לתבוע את שלהם.
על כן צריך שהשארת התינוקת בבית האם שילדה אותה, כל עוד אין לפנינו תובעים ביולוגיים, צריכה לקבל גושפנקה של בית משפט, כולל קביעה שאם יבואו ההורים הביולוגיים התינוקת תימסר להם, גם אם יעברו עד אז הרבה שנים של גידול בבית האם ההרה. ומנגד, אחרי שבית החולים יוודא פרסום משמעותי של המקרה בקרב כלל המטופלים בתקופה שבה קרתה ההפריה, אותם הורים ביולוגיים לא יוכלו לתבוע את בית החולים על השנים שחלפו עליהם בלי בתם. זה, כך נראה, הפתרון הסביר ביותר לטובת כל הצדדים.
קנאות של מתונים
בשבוע שעבר באה לעולם יוזמה רבנית חדשה: לקרוא לכלל המפלגות המתמודדות בבחירות הקרובות, ולכלל הבוחרים, לאמץ דרך מתונה וממלכתית בסוגיות דת ומדינה; דרך שתענה על הצרכים של מקסימום מאזרחי ישראל ומבני העם היהודי, ולא תתאים רק לתפישת העולם של הציבור האורתודוקסי.
בראש היוזמה הזו עומדים שני רבנים טובים וישרי דרך: הרב רפי פוירשטיין, מראשי ארגון רבני צהר, וראש ארגון רבני בית הלל, הרב מאיר נהוראי. נכחתי במפגש שבו הם בישרו על היוזמה, וניסו לשכנע רבנים ואנשי ציבור דתיים לתמוך בה. זה היה מכמיר לב; רבים מהנמענים עשו כל שביכולתם כדי להתחמק משותפות ליוזמה. אחד אמר שזמן בחירות הוא זמן שבו לאנשים אין קשב למסרים מורכבים; שני אמר שזה נושא שנמצא בתחתית סולם העדיפויות של הבוחרים, אפילו הדתיים, ולכן אף אחד לא יתעניין בו; שלישית אמרה געוואלד, המסר פוליטי, ואם נהיה מזוהים פוליטית הלך עלינו.
זה היה תמצות של הסיבה מדוע המחנה החרד"לי הוא שמוליך את הציבוריות הדתית-לאומית ואת השיח שלה, למרות שמבחינה מספרית מדובר במיעוט לא גדול של הציבור (לפי כל המחקרים, לא מדובר על יותר מכ-15% של המיגזר). דרכם של הרבנים החרד"לים ברורה להם, והם שועטים קדימה. הם לא נבהלים מאמירת מסרים פוליטיים, וגם לא ממסרים שרבים בציבור לא מזדהים איתם. זה הרי טיבו של מאבק ציבורי; לומר דברים גם אם רבים לא יסכימו איתך. הם אפילו לא נבהלים כשמדובר ברב הנושא בתפקיד ממלכתי ומקבל משכורת מהמדינה ונחלץ להתבטא התבטאויות פוליטיות, ולפעמים אפילו קיצוניות, כאוות נפשו. כשתבוא אליהם בטענות, הם יענו לך בתשובה פשוטה: תפקידו הבסיסי של רב הוא לומר לציבור מהי בעיניו 'דעת תורה'.
אשתי המנוחה במבי דיברה פעמים רבות על הצורך ב'קנאות של מתונים': שגם המתונים בעמדותיהם יהיו קנאים לדרכם, כפי שהקיצונים קנאים לדרכם. ברוב המקרים, זה עניין לא פשוט, כי יש קשר בין העמדות והאישיות, ואנשים מתונים יתקשו לגייס מעצמם מזג קנאי למימוש אמונתם. אבל אין ברירה. זו בדיוק השניות שצריכים גם המתונים לאמץ. ודוק: לא מדובר במעשים קנאיים; ברדיפת היריבים או בפגיעה בהם ובדרכם. ההיפך הוא הנדרש. אבל במקביל, נדרשת גם עקשנות והתמדה של מתונים, שלכל הפחות תשתווה לעקשנות וההתמדה של הקיצונים.
הנחמה היחידה הייתה העובדה שהעצומה שנחתמה לבסוף בישרה גם על כוונה לאחד סביבה, וסביב המסר שלה והמאבק סביבו, כמה מארגוני הציונות הדתית המתונה, כדוגמת שני ארגוני הרבנים שהוזכרו, ארגון עתים, הקיבוץ הדתי ותנועת הנשים אמונה. זו אכן בשורה חשובה: אחת החולשות של מאבקים ציבוריים שונים היא הפיצול בין המאמינים באותו מסר. מאבק משותף של ארגונים קרובים ברוחם הוא צעד חשוב ראשון, והוא גם זה שיכול לייצר את אותה קנאות, התמדה, ונחישות של מתונים, הנדרשת למאבק.
חבל על דאבדין
אחת ממשימותיו של הטור הזה הוא ללוות בדרכם האחרונה ישראלים ויהודים שתרמו לתרבות ולחברה המקומית, ופועלם לא מספיק הוכר או נזכר בשיח הציבורי, אפילו לא במותם.
שמירה אימבר ואשר טללים היו שני ישראלים כאלה. שמירה אימבר, שדרית הרדיו הוותיקה, ניצלה מן השכחה פחות בגלל תרומתה בעבר, ויותר בגלל נסיבות מותה בשבוע שעבר: היא החליטה לקחת טיפול שיביא אותה בהדרגה לתרדמת ולמוות. וכך אכן היה. התהליך הזה כל כך לא שיגרתי במקומותינו, עד שפרסום הודעת הפרידה שלה מן העולם גרם לרוב כלי התקשורת לטעות ולחשוב שהיא כבר נפטרה. בפועל, היה מדובר בהודעת הפרידה ששיגרה לעולם לפני שנכנסה לאותו תהליך טיפולי, ועברו כמה ימים בין התחלת התהליך ועד מותה. אבל הנסיבות האלה גרמו לכך שהרבה כלי תקשורת, ורבים מאוהביה, נפרדו ממנה והזכירו את תכניות הרדיו האוונגרדיות שהפעימו את נעוריהם אי-שם בשנות השבעים והשמונים. ברוח זו כתב רוגל אלפר ב'הארץ', והספד עוד יותר מרגש נשא עליה אהוד בנאי בתכניתו השבועית בגלי צה"ל.
אבל כמה ימים אחרי אימבר הלך לעולמו גם במאי הקולנוע אשר טללים, והעובדה שמת מסרטן באופן מאוד לא דרמטי וייחודי כנראה גרמה לכך שמותו כמעט ולא הורגש. הוא ראוי אפוא לחסד אחרון, חסד של אמת: אשר טללים, במקור בן טולילה, נולד במרוקו ועלה לארץ בגיל 10. הוא ביים כמה סרטים תיעודיים בלתי נשכחים, ולא פחות מכך היה מורה לקולנוע אוהב, אהוב ומסור, במיוחד בבית הספר סם שפיגל ובית הספר מעלה. הוא זכור גם כיוזם של הקורסים המופלאים לקולנוע שהתקיימו בסינמטק הירושלמי. בשלב מסוים של הקריירה הוא עזב את הארץ והתיישב באנגליה, שם חי במשך 23 שנים (הויקיפדיה גורסת שזה היה בגלל לימודי הדוקטורט של אשתו, אבל כנראה שהיו סיבות נוספות. לימודי דוקטורט הרי לא אורכים 23 שנים). הוא חזר לארץ רק לפני כשנה, מן הסתם גם בגלל מחלתו. יהי זכרו ברוך.
