פרשת העוברים המוחלפים היא ה'אשר יגורתי' של כולם. הרבה הורים רוכנים מעל עריסת הפלסטיק של התינוק שעכשיו נולד ואומרים: "מקווה שלא החליפו לנו אותו…". זו מין בדיחה כזאת, דרך לשחרר את ה'אשר יגורתי'. ומיד הדודה מסתכלת על התינוק ואומרת: "עם אף כזה אי אפשר לפספס שהוא משפחת לוי", וכולם צוחקים צחוק של משהו שהשתחרר. אולי הפחד הזה הוא תמונת הראי לשאלה שהמון ילדים שואלים- "אולי אני מאומץ?". שאלת השייכות הפנימית הבסיסית שלנו מחפשת סיפור.
חברה טובה שלי ילדה לא מזמן תינוק, היא רווקה וילדה אותו לבד. כמה שתמכנו והיינו, ובישלנו לברית, ועזרנו באמבטיה ראשונה, בסוף היא לבד. לילה אחד היא הסתכלה עליו ארוכות ישן מתוק במיטה הקטנה ואמרה לי: "אני חייבת כבר להגיד את זה בקול: הוא לא כל כך דומה לי. נראה לי שהחליפו לי אותו, כל הזמן פחדתי שזה יקרה, את יודעת, ב- IVF זה לא כזה רחוק מהמציאות, אבל כולם אמרו לי שטויות, זה לא קורה". בסוף ברוך השם התינוק קצת גדל והוא היה מספיק דומה לבן של אחותה בשביל להסיר את הספק מליבה, אבל הוא היה שם, והוא ייצג את שאלת השייכות הבסיסית שלנו שמתעצמת כשמדובר בתרומות זרע או ביצית.
יודעים מה זה "הנשברה"? זה כשנשואים מסבירים לרווקים "מה כדאי להם לעשות". אתם לא מכירים את המילה הזאת כי המצאתי אותה הרגע, אבל את התחושה רבים ורבות מכירים. תחושה מעצבנת. אני לא רוצה ליפול ב"הנשברה" אבל אני כן רוצה לשתף במשהו שהבנתי על בשרי. אני אגיד את זה בשקט ומי שלא מתאים לו, יעשה כאילו לא אמרתי. אני אומרת שאולי נשים שלא מוצאות בן זוג בשנים מתקדמות מאוד, אולי כן כדאי להן ללדת ילד. אני רואה יותר ויותר חברות מסביבי שהדבר הזה מסב להן אושר בלתי יתואר. אני בטוחה שיש הרבה שחושבות וחושבים אחרת, מסיבות עקרוניות וכלכליות וטכניות ורוחניות ופנימיות וחיצוניות, שכולן נכונות, ואני לא יודעת מה הייתי עושה אם הייתי צריכה לבחור. לאור האושר שאני רואה על פני חברותי אני מקווה שכן הייתי עוברת את קירות האש האלה.
על בשרי הבנתי שצמד המילים המאוס "השעון הביולוגי" שתמיד היה נשמע לי מתנשא ושמח לאיד ומצקצק, מילים ששייכות למי שלא מאמינה בניסים סטייל שרה אימנו… הוא בעצם אמיתי! במוקדם או במאוחר תסתיים האפשרות לשאול האם אני רוצה (עוד) ילד. לא לנצח אפשר לפלרטט עם השאלה הזאת ולהתלבט עליה. הייתי שמחה לו היו לי בשורות אחרות אבל זה ככה. בלתי הפיך וכמעט בלתי פתיר וכנראה ש"לכל זמן ועת לכל חפץ". בשלב מסוים אנחנו עומדות עם הגב לים ונדרשות להחליט כי "לא להחליט" (בינתיים) זה סוג של להחליט. בינתיים. ואיך אמר לי חבר רווק: "גברים רווקים אפילו את זה הם לא יכולים ממש לעשות גם אם הם ממש מתים להיות אבא".
מסיבותיי הפרטיות, ה'אשר יגורתי' שלי (אחד מהם, יש לי עוד כמה..) היה שלא יהיו לי עוד ילדים. אולי בגלל זה הלב שלי החסיר פעימה השבוע עם שתי האמהות בסיפור של החלפת העוברים.
