20.
הדפיקה בדלת תפסה את תהילה עצבנית כמו שהרבה זמן לא הייתה עצבנית. מתן עזב את הבית בשני בבוקר באיזה תירוץ מטופש, שהוא הולך לבדוק מי גנב לו את הארנק או משהו כזה, ושהיא יכולה להסתדר לבד, והיא שנאה אותו כל כך באותם רגעים. היא הלכה לעבודה שלה, בתור מעצבת במשרד האדריכלים שושקו, וישבה שם ושיחקה באוטוקאד כל היום, והלכה והתעצבנה עליו עוד ועוד. קודם כל, הוא לא יצר קשר להגיד שהגיע ומה איתו ומה איתה. הוא אכלה ארוחת צהריים שהזמינה במשרד וחיכתה שהוא יתקשר אבל הוא לא התקשר, ואחר הצהריים היא יצאה מוקדם ולקחה את אורי ושלומית (שגירדה בראש במרץ ואולי היו לה כינים אבל לתהילה לא היה כח לבדוק) ישירות הביתה, בלי לעבור בגינה, ונתנה להם לשחק עם עצמם בזמן שהיא שוכבת על הספה תשושה, נטולת כח באופן מוחלט, מחכה שמתן יחזור. אבל הוא לא חזר. לא היה לה שמץ של מושג מה קורה כרגע.
***
אחרי שהסיפור נגמר חשב אולג אולי לנסוע עם התאג"דים והאמבולנסים לבית החולים, ואולי לשלוח איתם איזה קצין ובמקום זה לשבת במשרד שלו ולטפל בכל השיט שנפל עליו פתאום אבל, כך היה ברור לו עוד בנסיעה חזרה עם הסופה של המג"ד, הדבר הכי חשוב לעשות הוא להיות עם הפלוגה שלו ולהסביר רגע מה קרה ואיך קרה, עד כמה שהוא בעצם יודע. כשהוא נכנס בשערי המוצב ראה שדוידוב מוצב בש.ג. דוידוב פתח לו ואמר אולג, מה זה היה? מה קרה? מה קורה? ואולג אמר תכף, תכף אני אסביר הכל, אני בעצמי לא חושב שאני יודע, והוא התיישב בזולה הפלוגתית והוציא דף ועט וניסה להסביר לעצמו מה יודעים, מה לא יודעים, ומה עוד צריך לדעת.
הבסיס היה ברור, ולפחות התברר מהשיחה הקצרה עם עזריאלי בדרך. הייתה הקפצה. הם קפצו. נפתחה עליהם אש. הם חתרו למגע. כדור פגע במתן. איך שהכדור פגע במתן האש פסקה לחלוטין, ואז הם קלטו שתי דמויות צועקות שיט, שיט, שיט. והיה ברור מהצעקות ומהמבטא שזה מנו וגבריאל צועקים. ובדיוק הגיע התאג"ד שהתחיל לטפל במתן ומי שנשאר, כלומר עזריאלי ומרגו ואלמוג, אגפו אותם ועשו עליהם נוהל מעצר. מנו וגבריאל לא התנגדו, להפך, הם נכנעו מהר מאד, ומנו אמר כל הזמן, 'אני לא מאמין, אני לא מאמין', וגבריאל אמר 'אמרתי לך שזה מה שיהיה, מה אתה לא מאמין', ואם לא היו עוצרים אותם כנראה היו מגיעים לשם למכות. מתן עכשיו בדרך לניתוח בפוריה, ואולג אמר לקצינות הקישור לטפל בהודעה למשפחה עד שהוא יצליח להתפנות לזה כמו שצריך. עד כאן העובדות.
מכאן והלאה הכל התחיל להסתבך.
***
בלית ברירה היא קילפה את עצמה מהספה, החליפה לטרנינג ולטי שירט והלכה למטבח להכין ארוחת ערב. לא היה לה כח גם להכין ארוחת ערב אז היא הכינה סנדוויצ'ים עם ירקות בתנור שנשארו משבת ונתנה לילדים לאכול, והם עשו מזה בלגן ופיזרו על כל הרצפה ומרחו על הקירות ואז, ברגע הזה שבו בטטה פגשה קיר ובמקום לצעוק תהילה נשמה עמוק, חייכה ואמרה טוב, רוצים אולי לאכול קורנפלקס? ולקחה מגבון וניקתה את הקיר. ברגע הזה אמרה לעצמה תהילה אולי באמת להתגרש. זה ריחף באוויר, האמת, בכל השבועיים וחצי האלה, אבל כל הזמן היא דחפה את זה בכח מהראש, והזכירה לעצמה שזו תקופת זמן וזה יעבור, ואיך היא בכלל תסתדר בעצמה, ורק עכשיו היא הבינה שהיא באמת יכולה לבד, ונזכרה, שלא לומר הבינה לעומק, שבן הזוג שלה קיבל פטור מהמילואים מאיזה תירוץ רפואי, שכל מה שהוא היה צריך לעשות זה רק ללכת להתלונן על כאבי גב או משהו כזה, והוא החליט לקום ולנסוע כי קל יותר להיות במילואים, ככל הנראה, מאשר להיות בבית.
***
קודם כל, מה בעצם היה שם. הייתה איזו עסקת סמים ליד הגדר הפרוצה, זה היה – כנראה – ברור, ואולי איזו הנחה שצריך לבדוק בהמשך. בכל אופן, אבל מנו וגבריאל אמרו שהם באו לעצור את עזריאלי, כי עזריאלי – כך הם טענו – הוא זה שבעצם סוחר פה בסמים, גונב כדורים מהבונקר וכל זה, והם ידעו שהוא בדיוק בסיור, והניחו שהוא ינצל את הסיור כדי להגיע לגדר, לבדוק משהו ואז לבצע את העסקה. אז למה לא אמרתם לי כלום, אמר אולג, ומנו אמר תגיד לי אתה צוחק עלי? אמרנו לך, בטח שאמרנו לך. אמרנו לך שעזריאלי הוא עוכר ישראל ואמרנו לך שיש לו איזה מסייע אחד, סטפן. וגבריאל אמר זה קצינים, כמה שתדבר אליהם הם לא ישמעו. ככה זה.
את סטפן אף אחד לא ראה בשום מקום.
הם פתחו בירי, ככה אמר גבריאל, כדי להרחיק את עזריאלי. זה כבר היה חשוד. מה אתם פותחים בירי? מה אתם, משוגעים? המח"ט היה הראשון שאמר את זה בקול, ואחרי כמה רגעים שניהם כבר היו בתוך רכב של מ"צ, אזוקים ובלי נעליים. אולג לא ידע למה בלי נעליים. אולי אלה נהלים של מעצר.
עזריאלי חשב שהם לא שיקרו שם. לדעתי הם באמת ניסו להרחיק אותנו. ירו לא בשביל לפגוע, הוא אמר. הירי היה ממוקד – ממוקד מדי. זה לא אש חיפוי. הם כנראה ניסו לא לפגוע, אבל להראות שהם מספיק רציניים כדי שלא יתקרבו. בכל אופן זה הזייה, הוא אמר. זו הזייה, זו הזייה. אני לא מאמין שהדבר הזה קרה. מה זה השיט הזה. מה זה השיט הזה. למה שמישהו במילואים יפתח עלינו באש. הוא היה בהלם, והיה צריך לקרוא לרופא הגדודי כדי שירגיע אותו וינסה לטפל בו עד כמה שאפשר. בינתיים כל הסיפור הזה היה בסימן שאלה. מה קרה, איך קרה.
הפלוגה געשה, כמובן. כולם הצטופפו בחדר האוכל, סביב השולחנות והכיסאות. נהגי הקו, הגששים, כל מי שהיה במוצב או היה קשור איכשהו לפלוגה. השעה הייתה כמעט עשר. אולג תהה איך לפתוח ומה להגיד. בסוף אמר, ערב טוב. ככל הנראה היה אירוע דו"צ אצלנו בפלוגה. שאר העניינים עדיין לא ברורים לנו, לצערי. באירוע נפגע מתן הדוס (הוא מעולם לא זכר את שמו) וכרגע הוא בטיפול בבית החולים. אנחנו נשמח שלא תפיצו כי המשפחה שלו עדיין לא יודעת.
***
אף אחד לא רואה אותי בכלל. הם עדיין מתבלבלים עם כל הסיפור הזה של מתן ומנו והיריות והכל ולאף אחד לא אכפת. לאף אחד לא פאקינג אכפת. הם לא זוכרים אפילו איך קוראים לי. זה הצבא, זה בעצם הלב ליבו של הצבא. אתה סד"כ, ואתה רק סד"כ, והמספר האישי שלך הוא הכל, ואם תלך מישהו אחר יבוא, ולאף אחד לא אכפת ממך באמת. ואולי זה לא הסיפור של הצבא, או של המילואים, אלא של החיים כולם שבהם אתה ממלא תפקידים, הבן של ההורים שלך, בן הזוג, ההורה של הילדים, החבר של חברים, התלמיד של המרצים, אף אחד בשום שלב לא עוצר ואומר רגע, האיש הזה, סטפן, מי הוא בעצם, מה הוא, האם יש לו נשמה, האם יש לו רוח, האם למישהו אכפת ממנו בעולם. במקום זה הוא מסתובב עם הנשק האישי שלו ככה, עם כדור בקנה. למה בנאדם הולך עם כדור בקנה באמצע כביש צדדי ברמת הגולן. מה הוא רוצה לעשות. ואם הוא רוצה לעשות, למה שלא יעשה את זה. מה כבר העולם יפסיד. והוא הולך עם הכדור הזה בקנה ואולי יבוא איזה מישהו מהארורים. אולי ליבוביץ' נניח, האיש שמעולם לא הכיר בו, ואז יהיה מפגש בין ליבוביץ' ובין כדור בקנה. אולי זה, מי יודע. אולי לא, גם את זה אף אחד לא יודע. מה יהיה שם בכלל. אולי זה בכלל הסיפור לא של המילואים או הצבא או החיים אולי זה המדינה הזו, שמתייחסת לאנשים שלה ככה, כאילו כולם חלק מאותה משפחה אחת גדולה, ומה עם אלה שלא מרגישים חלק מהמשפחה הגדולה הזו, אה, מה הם, הכבשה השחורה, ולמי אכפת בכלל מסטפן שבכלל לא קוראים לו סטפן, מי זוכר איך קוראים לו באמת.
***
כשכל הסיפור קרה ליבוביץ' היה אצל מיטל אהרוני מהטינדר. הם נפגשו באיזה עגלת קפה קטנה איפשהו באיזו צומת בסביבה ואז פשוט נסעו אליה לדירה. הדירה שלה הייתה חדר קטן בפינת אחד היישובים הדתיים בסביבה, והם ישבו ודיברו ושתו קצת יין כדי להיכנס לראש לפני שדברים יקרו כפי שהם אמורים לקרות, ואז הוואטסאפ של ליבוביץ' התחיל לרעום. הוא התעלם בהתחלה, ושם על שקט, אבל באיזשהו שלב הוא היה צריך לשירותים ולקח את הפלאפון איתו ואז קלט שיש איפשהו בסביבה איזו דרמה גדולה שיש לו תפקיד בה, ושהוא לא צריך להיות כאן אלא בבסיס, ומאז לא הצליח לחשוב על שום דבר אחר. הוא פלרטט עם מיטל כבר שבוע, והרגיש גרוע שהוא צריך לעזוב, מה גם שלא היה לו איך לעזוב – הרכב היה שלה, והיא אמרה שתקפיץ אותו חזרה למוצב –
הוא התלבש מהר, היא התלבשה גם. הוא הבטיח שהוא יחזור כשיכול. הוא ידע שהיא יודעת שזה לא יקרה. לא הלילה, בכל אופן.
אחרי שאולג דיבר, הדבר הראשון שליבוביץ' עשה היה לפתוח שוב את הוואטסאפ, ליצור קשר עם מיטל, לשאול אותה אם מתאים לה הלילה. לא, לא עכשיו, הלילה. רק לנקות את הראש. הוא חשב על מתן הדוס, ועל איך החיים שלנו שבריריים כל כך, ולרגע רצה לזרוק הכל, את המדים ואת הסרטונים ואת הפלאפון ואת כל מה שאפשר, רק להגיע לבית של איזו מישהי, להתקלח, לצאת להניח את הראש על הספה ושמישהי תלטף אותו בראש ותגיד לו שהכל בסדר, הכל בסדר, בלי לעשות כלום בלי לממש את המטרה של הטינדר, רק שאיזה גוף אנושי יגיד לו שהוא לא סתם כאן, והוא ידע שזה הכי סתם בעולם, ובכל זאת, זה כל מה שהוא היה צריך. והוא ידע שאי אפשר לעזוב כרגע את הפלוגה אבל הוא היה צריך, כל כך צריך. מה בנאדם צריך בעולם הזה בכלל אם לא להתקפל לתוך גוף אחר ולקבל איזו נחמה.
***
תהילה קילחה והשכיבה ונישקה וסיפרה סיפור לילה טוב וניקתה את הבית וקרסה על הספה וכעסה, כעסה כל כך, עד שבתשע וחצי בערב דפיקה בדלת הנעולה. היא פתחה, חשבה, אולי זה מתן, אולי הוא באמת גילה מי לקח לו את הארנק וחזר הביתה, אבל בדלת היו שני חיילים במדים, אף אחד מהם לא היה מתן. מצד שני, אף אחד מהם לא החזיק מזוודה או נראה כמו רופא. כן, היא אמרה, ואחד החיילים אמר, "את תהילה? אשתו של מתן?"
"כן," אמרה תהילה. היא הרגישה את הסחרחורת באה והתיישבה על הכיסא בכניסה. "מה קרה?"
"הוא חי," אמר החייל השני. היה לו שיער קצת כסוף והוא היה נראה מבוגר יותר.
"מה קרה?" היא חזרה ואמרה.
"אנחנו לא יודעים," אמר הראשון. "כנראה טעות. זה בתחקיר. בכל אופן, מתן קיבל כדור בכתף. הוא בבית החולים פוריה כרגע, מורדם. עוד מעט נכנס לניתוח. אולי תרצי להיות שם? יש מישהו שיכול להיות עם הילדים?"
"אמא שלי," אמרה תהילה. היא התקשרה לאמא שלה, רותי, וביקשה שתבוא להשגיח על הילדים כי משהו קרה למתן במילואים, ואמא שלה אמרה בטח, אויש מתוקה, הכל בסדר? לא, אמרה תהילה, כלומר אני לא יודעת. אני חייבת ללכת לשם. ואמא שלה לקחה מונית והייתה שם תוך עשר דקות, ובעשר דקות האלה תהילה ארזה מהר תיק, תעודות זהות ומסמכים חשובים וביטוח ומטען לטלפון ואת כל זה עשתה על אוטומט, ואמא שלה נכנסה בלי לדפוק בדלת וישר ניגשה אליה ונתנה לה חיבוק ואמרה, הכל יהיה בסדר, הכל יהיה בסדר, כשאמרה את ה"הכל יהיה בסדר" הזה, פרצה תהילה בבכי וכבר לא ידעה אם היא בוכה מהתרגשות או מצער או ממה בעצם, מהסכר שנפרק סוף סוף אחרי שבועיים אינסופיים שכאלה. ואמא שלה הגיעה, ותהילה הצטרפה לבחור הצעיר יותר, שהיה, כך הסתבר, אחד החיילים בפלוגה, ונסעה את כל הדרך מהמרכז ועד לטבריה.
בדרך התקשר אליה המג"ד, אחר כך המ"פ, אחר כך איזו קצינת קישור. אף אחד לא ידע להגיד לה מה שלום מתן. ניסו לספר לה את הסיפור המלא, היא ביקשה שלא לשמוע. רק לדעת, הוא בסדר? הם לא ידעו. ידעו שהוא חי. שזו לא פגיעה קשה במיוחד. איבד קצת דם, כן, ואולי איזו יכולת תנועה ביד שמאל או ימין אבל סך הכל נראה שהוא יצא מזה בסדר, מהסיפור הזה. הקצינה הייתה עם מתן בבית החולים. היא גם לא ידעה. הוא היה מורדם. נשם לבדו. זה היה מעודד. היא חשבה אם היא רוצה להקפיץ איזו בת דודה רחוקה שגרה בעפולה, בסוף החליטה שלא, שאין לה כח לעוד אנשים כרגע על הראש.
ובכל הדרך העובר שלה הקטן, החמוד, פרפר לה בתוך הבטן. אם היא הייתה בבית היא אולי הייתה נשכבת, אולי הולכת להיבדק. חושבת, אולי משהו רע קורה לו. אולי הוא מודאג ממני, אולי לא. היא ידעה שהיא צריכה להירגע אבל היא לא הצליחה. כל הדרך היא רק חשבה מה קורה לו, למתן, לאבא של הילדים שלה. ודווקא הרגיעה אותה, הדאגה. ענתה לה במידת מה. כשחשבה על זה, אמרה לעצמה טוב, אכפת לי ממנו. הוא עצבן אותי אבל הוא נשמה טובה. וזה הרגיע אותה קצת, אבל גם הלחיץ אותה עוד יותר. שוב ושוב חשבה, איזה דבר זה המילואים האלה. ידעתי שהוא לא צריך לצאת אליהם. שוב ושוב חשבה, מה יהיה אם זה בעצם הסוף.
