שלושה הישגים מנה הבוקר ראש הממשלה יאיר לפיד, בפתח ישיבת הממשלה החגיגית שאישררה את הסכם הגז שייחתם היום אחר הצהריים (חמישי) בנאקורה, מבלי שהתקיימה לגביו הצבעה בכנסת.
נדמה כי בכל אחת מאליות ההישג שמנה לפיד, תקוע קוץ מכאיב. אם יש כאן בכלל אליות מלכתחילה.
ראשית, אמר לפיד, מדובר בהסכם "שמחזק ומבצר את בטחון ישראל ואת חופש הפעולה שלנו מול חיזבאללה והאיומים מצפון. יש קונצנזוס נדיר בכל מערכות הביטחון על החיוניות של ההסכם. שר הביטחון בני גנץ, צה"ל, מוסד, שב"כ והמל"ל, כולם כאחד חתומים על המהלך ועל תרומתו לביטחון ישראל ולצרכים המבצעיים שלנו".
ובכן, הגורמים הביטחוניים שהופיעו בפני הקבינט המדיני-ביטחוני, אכן אמרו למשתתפים, לחצו עליהם אפילו כהגדרת אחד הנוכחים בישיבה, לקבל את ההסכם. נסראללה איים כי הפעלת אסדת כריש היא עילה למלחמה, נסראללה גם שלח לעברה שלושה כלי טיס בלתי מאוישים בתחילת חודש יולי – והמסר הופנם היטב. ישראל בחרה להימנע ממלחמה בחזית הצפונית בטווח הזמן הקצר. כך המליצו אנשי הביטחון שלה, והמדינאים הקשיבו בהכנעה. לומר שהתקפלות כזו מהווה ביצור של ביטחון ישראל כהגדרת ראש הממשלה, היא, איך נאמר, קביעה שניתן בהחלט לחלוק עליה.
שנית, ציין לפיד, "זהו הישג מדיני, לא כל יום מדינת אויב מכירה במדינת ישראל, בהסכם כתוב, למול כל הקהילייה הבינלאומית. לא כל יום ארצות הברית וצרפת מתייצבות מאחורינו ומעניקות ערבויות ביטחוניות וכלכליות להסכם".
ובכן, לבנון לא מכירה בישראל. לבנון הסכימה לחתום על מסמך בעל פוטנציאל לחלץ אותה מתהום כלכלית עמוקה מאוד, ששמה של ישראל מוזכר בו. אם מחפשים בנרות על מה ויתרה לבנון במהלך ההסכם הזה, שאמור היה לגשר בין הצדדים החלוקים, אפשר אחרי חיטוטים רבים להגיע אל ההקרבה האצילית הזו: חתימה על מסמך ששמה של ישראל אשכרה מתנוסס על גבי דפיו. זאת, בתקופה בה ישראל מנהלת כבר כשגרה קשרי מסחר ותיירות ענפים ופורחים עם מדינות ערביות אחרות במזרח התיכון, מבוססות ומפותחות הרבה יותר מהשכנה העוינת מצפון.
נכון לזמן האישרור בממשלה, מכתבי הערבויות מהאמריקנים טרם ניתנו. כדי לשוות איזה נופך חגיגי מלאכותי לאירוע, זימן אליו השבוע הנשיא האמריקני ג'ו ביידן את נשיא ישראל יצחק הרצוג ובירכו על ההישג. מתברר כי פגישת טפיחה על השכם מהאמריקנים והבטחה כי יצדדו בנו במקרה של עימות מול לבנון, נספרות ימים ספורים לפני הבחירות כהישג מדיני מרהיב.
שלישית, ציין הבוקר ראש הממשלה כי "זהו הישג כלכלי. אתמול החלה ההפקה ממאגר כריש. ישראל תקבל 17% מהרווחים של מאגר קאנא-צידון, המאגר הלבנוני, מה שיכניס למשק המדינה כסף שישמש לרווחה ובריאות, חינוך ובטחון". כאן מדובר בכמעט לעג לרש. ישראל אמורה לקבל את הרווחים מחלקו של המאגר שנותר בשטחה הימי הכלכלי, לאחר שוויתרה על כל שטח המריבה הכלכלי לטובת הלבנונים. לישראל, יש כבר אסדות גז פעילות ויש הכנסות. ללבנון לא. כל עוד עמד הוויכוח בעינו, איש לא הוציא את הגז, אם הוא נמצא שם, משטח המריבה. לבנון זקוקה לו נואשות, ישראל הרבה פחות. לכאורה, היא זו שאמורה הייתה להשתדל להגיע לפשרה כדי להפיק גז. ובכל זאת, ישראל היא שנתנה את מלוא השטח הנתון בוויכוח, 860 קילומטרים של מים כלכליים ללבנון. כמה גז יש בהם? אלו עוד מחצבים עתידיים ניתן היה להפיק ממרחבי הים המדוברים עליהם ויתרנו? אין איש יודע.
באדיבות איומי חזבאללה ותחת לחץ אמריקני הגישה ישראל למדינת אויב מצפון את כל מבוקשה, וכעת היא חוגגת עם עצמה את הישגה המפואר.
