הוא כבר מייאש, הייאוש שלנו. זה שגורם לנו לוותר, להימנע, להפנות גב לפלונטר הפוליטי שמתרגש עלינו זה ארבע שנים כמעט, ולהתמכר לתחושת אחרינו המבול.
כי כמה עוד אפשר ומה כבר יקרה, אנחנו לא עשויים מסוכר כמו שהמורה הייתה אומרת, אז מה זה בשבילנו להסתובב קצת בסערה קטנה? מקסימום נתחרט. בשביל זה יש עוד מעט בחירות נוספות. לא ככה?
לא, לא ככה. בניגוד לתשקיף של חזאי המרכז־שמאל, המבול עוד לפנינו. הטפטוף הזה שיורד עלינו בחודשי לפיד האחרונים הוא רמז מטרים ומדאיג למה שעשוי לקרות תחת כהונתו. פליטות פה שעומדות להפוך לשטף קולח ומאותרג היטב של ראש ממשלה זמני, שיהפוך את הזמני לקבוע – לא רק בקואליציה ברוכת תומכי טרור, מצדיקי טרור ומתעלמי טרור, אלא גם כראש ממשלת המעבר, במקרה של היעדר הכרעה. והפעם זה יבוא בלי זכות וטו של אף חליפי, ועם מנה גדושה של היבריס שחצני שמשכתב את החוק לפי מה ש"חוקי בעיניי", כלשונו.
אנחנו יכולים לתת לרוחות הסוערות לשחק את המשחק בלעדינו, לבנות לנו תיבה נוחה ולברוח, להסתגר עם עצמנו עד יעבור זעם. אנחנו גם יכולים עדיין למנוע את המבול.
השנייה המזוככת הזו כשאתה לבדך בקלפי מול אותיות פורחות באוויר, מגלגל שנה ושנתיים ושלוש של אכזבות ותסכולים. במי נוקמים ולמי מחטיפים. כמה נוטרים ועד מתי. וכמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרסק כדי לצמוח מחדש, ובאיזה מחיר
פתקים פורחים
זה לא שהטוענים לכתר עושים לנו עבודה קלה. לא הם ולא סביבתם המצייצת. גם אם אתם מנמנעי הרשתות החברתיות, אתם מכירים אותם ואת דרכם הדורסנית. הניגוחים והשפה והרעל בעיניים ובמקלדת של מי שתגרתם אומנותם. אלה שמקדישים את מחשבות ליבם רק רע כל היום, עד שלפעמים נדמה ששכחו במי הם תומכים ומה הערכים שבשמם הגיעו עד הלום. וגם זה שנשבע ולא עשה, וההוא שהצהיר אבל עשה את ההפך. ואחד לא מדבר יפה, והאחר לא סותם לרגע. והם נפסלים בזה אחר זה, זוכים לעוד אות מערכה פוליטית שמזוויות מסוימות נראה כאות קלון. ולך תצביע להם, ואיך תצביע להם, יא אללה.
והרגע הזה, השנייה המזוככת הזו כשאתה לבדך בקלפי מול אותיות פורחות באוויר, מגלגל שנה ושנתיים ושלוש של אכזבות ותסכולים והרבה יותר מדי ניתוחי בדיעבד ומבט לאחור. במי נוקמים ולמי מחטיפים. כמה נוטרים ועד מתי. וכמה אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להתרסק כדי לצמוח מחדש, ובאיזה מחיר.
אנחנו מדברים על בחירות בהקשרים של מה שהיה, ומחליקים על החשש ממה שיהיה. אלא שכשאתה מביט לאחור, לעָבר, אתה מפנה עורף לעתיד.
והוא צודק, ראש הממשלה יאיר לפיד: יש עתיד. השאלה היא אם העתיד שהוא מציע הוא עתיד שסופר גם אתכם.
כשהבית עובר דירה
בור שחור נפער בתוך המחנה הלאומי. בור שאליו צלל ראש ממשלה חליפי שנרמס תחת שרביט הפרטנר לשינוי, ואליו צללה גם יורשתו הנאבקת באחוז החסימה.
בתוך האפשרויות שנותרו, רבים מדי במחנה הלאומי לא מוצאים בית. הימין המכונה רך, או הדתי שבמנעד הרצף, אינו מפונק ואינו אנין טעם. הוא הרי כבר סתם את האף כמה וכמה פעמים כשנתן קולו למחנה. אבל שנתיים של הקצנת מסרים בשם אילוצי בחירות חסמו לו את הדרך למכנה המשותף הרחב ביותר.
פוליטיקאים שהתרוצצו בין מפלגות, חברי כנסת שהמעקב אחריהם דורש מיומנות במשחק כוסות מתעתע, התישו את כוונותיו הטובות של המצביע. לך תמצא בית פוליטי כשהנציג שלך משנה כתובת שעה אחרי שעה. לך תזדהה עם מי שדורס את שותפיו משכבר.
ובכל זאת, השסע הפעור דורש שלט אזהרה. הבור השחור של המחנה הלאומי הוא פתח של תקווה למחנה היריב. שדה הכבידה ששאב אליו את שתי ההבטחות הגדולות של המגזר עשוי לשאוב אליו ערכים ואידיאולוגיה שייקברו תחת הריסות המחנה, ומי יודע כמה שנים ייקח לצמוח ולטפס בחזרה מתוך התהום הזו.
בסופו של מהלך מישהו יֵשב סביב שולחן הממשלה. מישהו ירים אצבע בכנסת, בוועדות. מישהו יעביר תקציב וינהל משרד ויקפיא פה ויפשיר שם לפי השקפת עולמו.
אתה יכול לאהוב אותו, אתה יכול לשנוא אותו – אבל אתה חייב לבחור בו אם הוא המועמד הקרוב להשקפת עולמך. כי אם לא הוא, ישב שם מישהו אחר. והמישהו הזה בא לעבוד. והוא ייצור קואליציות עם מי שלבוחריו היה חשוב מספיק להגיע לקלפי ולתת כוח פוליטי לדעות הקרובות לדעתם.
המעשה הדמוקרטי של בחירת נציגינו לכנסת הוא זכות, אבל גם חובה. לא מדובר במותרות אלא במוצרי יסוד. במדינה שנלחמת עדיין על קיומה ויציבותה, אין לנו הפריווילגיה לא לקנות בכלל. וכשאתה מוכרח לצרוך מוצר כלשהו, אתה עושה השוואת מחירים וקונה את מה שיעלה לך הכי פחות.
