1. אם אתם רגועים בסופ"ש הזה, משהו לא טוב עובר עליכם. אני לא מצטרף למי שאומרים שאלה הבחירות הגורליות בתולדות ישראל, כי בתולדות ישראל לא היו בחירות שלא היו הגורליות ביותר – ובכל זאת, אלה ללא ספק הבחירות הגורליות ביותר בתקופת הבחירות בשנים האחרונות.
בארבע מערכות הבחירות האחרונות היה טיעון חזק לבחירה במחנה המרכז־שמאל: "השמיים לא ייפלו". אחרי 12 שנה רצופות בשלטון, בימין היו מי שהאמינו לזה. אבל עכשיו ציבור הימין מגיע רעב. והוא מגיע עם הרבה פחות סקרנים שאומרים לעצמם "מה כבר יכול לקרות אם לא ננצח". הנה, שנה עברה, וראינו שהשמיים אומנם מוברגים חזק, אבל הרבה ערכים ועקרונות נפלו במקומם.
אם הימין לא ינצח הפעם, הוא לא סתם יפסיד, אלא גם יוכיח שהחלופה לא נוראית כל כך בעיניו, והיא תרגיש בטוחה הרבה יותר לממש את מה שהיא באמת מאמינה בו.
2. טוב, ואחרי שאמרתי את זה: אלה הבחירות החשובות ביותר אי פעם!
3. עכשיו בואו נדבר רגע על איומים בפוליטיקה. אף פעם לא הבנתי את הבעיה עם הפחדות. לטעמי, בבחירה בין תקווה לפחד – פחד הוא רגש שהרבה יותר ריאלי לבחור לפיו. תקווה זה קל. מי לא רוצה תקווה. תנו לי קילו תקווה. אבל פחד? פחות כיף. אף אחד לא רוצה ממשלה שתתמודד עם הפחדים שלו, כל אחד רוצה ממשלה שתביא שלום ותשפוך עלינו כסף ותפזר סוכריות טופי.
אבל בין הפחד לתקווה יש גם מציאות, ולמי שלא מפחד מספיק השבוע הזה סיפק רגע אחד מציאותי. שרת התחבורה מרב מיכאלי הופיעה בקשת 12 ועמדה מול קבוצת מיקוד. אחד מהם שאל אותה למה ביטלה כל תכנון תחבורתי עתידי ביהודה ושומרון, ומיכאלי אמרה לו שהיא לא רואה סיבה להשקיע במקום שישראל תחזיר ביום מן הימים. ככה פשוט. לא משנה כמה תאונות נוראיות אירעו בשנה האחרונה – אין צורך לתכנן, כי יחזירו. אז לא נתווכח עכשיו על רעיונות גדולים ומפוצצים, אבל אתם חייבים להבין שיש בעיה עם ממשלה שחושבת שעד שהפנטזיה המדינית שלה תתממש, חיי יהודים וערבים ביו"ש לא ראויים לגדר הפרדה מהסוג שמונע עקיפות.
4. חילי טרופר – גם איש חינוך, גם תרם כליה, גם קוראים לו חילי. מי יכול לא לסמפט מישהו שקוראים לו חילי? ובכל זאת, יש איזו אופנה בפוליטיקה הישראלית – קצת כמו בטרור – של האדרת יחידים. מצטער על ההשוואה, אבל בדיוק כמו שלא אכפת לי אם המחבל הוא "בודד" שלא משתייך לתשתית מאורגנת, כך לא אכפת לי אם במפלגה יש אדם בודד שהוא ממש אחלה. לא אוהדים שחקן, אוהדים קבוצה; לפני שבוחרים שחקן לאהוד, צריך לזכור באיזו קבוצה הוא משחק. למשל, אני אוהב את השחקן צ'ארון שרי, שמשחק במכבי חיפה. אבל אם הוא יעבור מחר למכבי תל־אביב – ככל שאעריך אותו אם הוא יתרום כליה, בחיים לא תראו אותי מעודד אותו.
5. בנימה אישית, שחררו אותי מפוליטיקה. תחושת הבגידה מהבחירות הקודמות גרמה לי לעסוק יותר מדי בסחלה הפוליטי, בזמן האחרון. אני בכלל מעדיף לכתוב על טיולים גרועים בטבע, עוללים וזאטוטים, דוקטוריות למיניהן ושאר נושאים שבתחתיתו של עולם.
6. אה, אתה שם על הספה פחות מתחבר לדודי אמסלם? באמת, את שם במרפסת לא יכולה להשלים עם הסגנון של בן־גביר? מרגש. אבל בחייאת, הפסילה הסגנונית עובדת לשני הכיוונים. אם ממש קשה לכם עם בן־גביר צריך להיות לכם בלתי אפשרי עם יאיר גולן. ואם בלתי נסבל לכם עם אמסלם, צריך להיות לכם בלתי קביל עם רע"ם. אתם לא מתחתנים, כולה מרכיבים קואליציה.
7. צדק צריך להיראות, ומה שקרה כאן אחרי הבחירות הקודמות הוא ההפך מצדק. אני מאמין בעם ישראל, ואם הוא יבחר ברוב של 80 מנדטים את גוש השמאל אשפיל מבט ואתמודד עם תבוסתי.
אבל אסור לשכוח: נפתלי בנט לקח קולות של אנשים שבחרו בו על סמך הבטחות ברורות מאוד, והעביר אותם למחנה השני. לאף אחד אין כוח לשמוע על בנט. כולם מרגישים שראש הממשלה החילופי לא רלוונטי. אבל הוא רלוונטי מאוד, ואני כותב את זה כמי שהאמין בכל ליבו שיום יבוא והוא יהיה ראש מחנה הימין. אסור לתת לבנט לנצח.
8. מי ששבוע לפני הבחירות ממנה רמטכ"ל וחותם על הסכם ("היסטורי", לטענתו) עם חזבאללה בלי להביאו לכנסת (כי "האופוזיציה מופקרת"), וכל זאת עם התגייסות מוחלטת של הממסד הביטחוני והייעוץ המשפטי – הוא אדם שרק מחכה לאישור הציבורי כדי לממש חזונות מורכבים יותר. בדיוק כמו לפני ההתנתקות, בדיוק כמו בתקופת אוסלו. כשהממשלה הולכת בכיוון "הנכון", אף אחד לא יעמוד מולה. רק הפתק שלכם.
9. יש שתי אפשרויות: ממשלת ימין יציבה שאפשר במקרה הטוב לאהוב את מה שהיא עושה ובמקרה הרע להתלונן על מה שהיא לא עושה, או ממשלה עם גדעון סער, זהבה גלאון, זאב אלקין ועאידה תומא־סלימאן. גוש הימין הוא הדבר הכי יציב כרגע בפוליטיקה הישראלית. גם אם אתם לא מתים על הנפשות הפועלות, לפחות תתלוננו על קרקע יציבה.
10. אין לי באמת הערה עשירית. אחרי השנה הזאת גם לי מותר להפר הבטחת בחירות.
