ישיבה היא מקום אינטנס בכל מישורי החיים. בחור ישיבה נזרק לבד לתוך מרחב שבו הוא צריך לבנות בעשר אצבעותיו את מעמדו החברתי, את מעמדו הלימודי, את הרושם שלו בעיני צוות הישיבה, את תנאיו הגשמיים. ישיבה היא מקום שאפשר להגדיר אותו אפילו הישרדותי. והכי מתסכל בכל זה, שהרבה פעמים אין הדבר לגמרי תלוי בבחור עצמו. יש הרבה כוחות מסביב. הרבה מרפקים, הרבה עוקצנות, הרבה ציניות. בבית המדרש יושבים בחורים דומיננטיים שהרבה פעמים בלי לשים לב מחליטים מי נכון ומי פחות, מי שווה יותר ומי סתם בינוני.
שוק החברותות יכול להיות הרבה יותר אכזרי מסתם חלוקה של תלמידי הישיבה לזוגות. בחדר האוכל יש את השולחן של הקליברים של הוועד ומהשולחן הזה יכול לפעמים לעלות צחוק לגלגני בדיוק כשהבחור ההוא הרחפן, הקצת ליימך, מחליק על שלולית הפטל. הפנימייה היא בכלל מרחב קשוח. בפנימייה מתגלות כל החולשות. בפנימייה רואים אותך במערומיך, תרתי משמע.
וזה לא קל. להרבה בחורים זה לא קל. הרבה בחורים נשברים בשקט. בוכים לתוך הכרית. בוכים לאמא בטלפון כשאף אחד לא רואה ולא שומע. מתרסקים מבפנים. וצוות הישיבה. צריך לדבר גם על צוות הישיבה. על הכוח ועל השליחות שיש להם. מבט אחד של משגיח יכול לגמור בחור לנצח. מילה אחת של ראש ישיבה יכולה להרים בחור לגבהים. הערה קרירה של ר״מ עלולה לגרום לביטול תורה יותר מכל משחק של מכבי בליל שישי. ראינו את זה במו עינינו, יום־יום. שעה־שעה. סדר־סדר. זה לא פשוט, אבל ככה זה. לצד כל האווירה הטובה שישיבה יכולה לייצר, לצד כל הדברים הבאמת נדירים שהמרחב הישיבתי בורא בתוכו, מתקיים גם הצד האפל הזה. אני כותב את המילים האלה ונאנח בכבדות.
אחד הסרטים הכי מרגשים והכי עצובים בעולם הוא ״זמן פוניבז׳״ של יהונתן אינדורסקי. זהו סרט דוקומנטרי נדיר מסוגו שעוקב אחרי כמה בחורים צעירים בחיי היומיום שלהם בישיבת פונוביז׳. אני ממש ממליץ לראות את הסרט הזה ולכן אני גם לא רוצה להרחיב מדי בתיאורים כדי לא להרוס למי שטרם צפה, רק לשתף שאינדורסקי בעינו הטובה והחדה מצליח לתעד את האבדון שבחור ישיבה יכול לחוות בין כותלי הישיבה באופן שבו אף מילה כתובה לא תצליח.
משגיח אחד בישיבה שלנו היה נוהג לחזור על המשפט: ברוחניות תדאג לעצמך קודם, בגשמיות תדאג קודם כול לחבר שלך. ויש הרבה דרכים להבין את האמירה הזו שלו, להסכים איתה או לא. ורק היום אני מבין שהיא גם קצת מסוכנת. כי גם במישור הרוחני צריכים להיות ערניים לזולת. לשים לב. המישור הרוחני לא מסתכם בלקום בזמן לשחרית או ללמוד בלי הפרעות. זה אובייס. רוחניות היא גם הרוח הנושבת בין הבחורים. היא גם הערנות למצב הרוח של החבר. רוחניות כשמה כן היא.
הייתי כל כך רוצה לסיים את הטור הזה בנימה אופטימית, באיזו תקווה, אבל אני לא מסוגל. אני חושב שצריך לסיים אותו באותה נימה כבדה שבה כתבתי אותו. כי יש יותר מדי טרגדיות בנושא הזה, יש יותר מדי נשמות אבודות בעולם, שכבר מאוחר לבקש מהן סליחה שלא שמנו לב.
