סבב נוסף ואחרון של סקרים נטולי הכרעה, ובשני המחנות עדיין דוחים בבוז את המסקנה המתבקשת: אחדות בין המפלגות הגדולות. הבטחת הישורת האחרונה במחנה רל"ב היא שוב "רק לא ביבי", ונתניהו משיב כמו הד: רק לא לפיד וגנץ. רגע לפני המערכה החמישית, הפוליטיקאים שלנו משוכנעים שהדרך לנצח עוברת בהבטחה להנציח את הכאוס. אולי הם צודקים. זו הרי התובנה העולה מהמחקרים שהם מזמינים באובססיביות, וזו העצה העיקרית של מנהלי הקמפיין שמתעשרים מחידוד ההבדלים בין המחנות. איש לא מעלה בדעתו, במקרה של עוד תיקו, להציע אחדות במקום לנסות לגרד ניצחון טקטי על חוט השערה, ולדרוס את הצד השני עד שהמטוטלת תתהפך שוב.
מלבד ממשלת 61 של נתניהו – שסיכוייה גדלים נוכח האפשרות שאחת ממפלגות המחנה האחר לא תעבור את אחוז החסימה – כל תרחיש שאינו בחירות שישיות יהיה כרוך בהפרת הבטחות. שוב יחל המסע חסר התוחלת לגיוס עריקים בשני המחנות או פתרון רעוע אחר, שכולל הישענות על הקצוות במקום כינון ממשלת מרכז יציבה.
הררי החשדנות והניסיון המר עלולים לשתק ממשלה כזו ולסרבל את פעילותה, אבל נוכח הקדחת שאחזה במערכת הפוליטית ובחברה הישראלית, קדנציה אחת לייצוב המערכת לא תזיק, עד שתשוב השפיות ונוכל לחזור ולחדד עמדות אידיאולוגיות. נכון, בני גנץ עשה ניסיון כזה עם פרוץ הקורונה ורומה; לכן הפעם הצד השמאלי ידרוש לקבל את הראשוניות. בימין מתקשים לקבל אפשרות כזאת, בטח כשנהנים מיתרון קל בסקרים, אבל כדאי לקחת בחשבון גם את ההבדל הדרמטי במערכה הנוכחית בהשוואה לקודמותיה: יאיר לפיד יושב בלשכת ראש הממשלה. לראשונה, הוא זה שייהנה מאי הכרעה, לא נתניהו.
אם גם אחרי שטעם את טעם האופוזיציה, ובשעה שהזעם על הקמת ממשלה בהשתתפות מפלגה ערבית עוד עומד באוויר, מחנה נתניהו לא יצליח לגייס רוב בקרב המצביעים, זה כנראה כבר לא יקרה. בתחילת הקמפיין משה גפני ויעקב אשר כמעט הודו בכך במפורש: אם גם הפעם לא יושגו 61 מנדטים, החרדים יעזבו את נתניהו. אחרי פגישת ראש האופוזיציה עם נינו של הרב אדלשטיין הם קיבלו הנחיה לשנות סגנון, לפחות לימי קמפיין, אבל העמדה העקרונית הזאת הושמעה בשיחות פרטיות אפילו השבוע. איש מהם אינו רוצה לשבור את הברית עם בלוק הימין, אבל גם אין בכוונתם להסתכן בקדנציה נוספת באופוזיציה. הפתרון יהיה לכפות פשרה על נתניהו עצמו. כזו שתשאיר את השלטון בימין, בלעדיו, או כזו שתשאיר אותו כמנהיג הימין בממשלת אחדות.
הקלף האחרון בחפיסה של נתניהו ולפיד הוא גם הקלף השחוק ביותר: קמפיין המפלגה הגדולה. בתיאום מושלם כמעט – כאילו זו לא מערכת הבחירות החמישית וכאילו לא כיהן כאן ראש ממשלה עם שישה מנדטים – ראש הממשלה וראש האופוזיציה מנסים לשכנע כל אחד את מצביעי מחנהו שיש משמעות למספר המנדטים בצמרת ולא רק לחלוקה הגושית. נתניהו, הצופה פני משא ומתן קואליציוני, מנסה להחזיר את בן־גביר וסמוטריץ' לגודלם המקורי (הקלטת המתקפה על נתניהו היא קדימון למשא ומתן קואליציוני קשוח מהצפוי), ואולי גם לגרור את לפיד למרוץ שיסכן את מפלגות הקצה בגוש שלו, מרצ והעבודה. לפיד, בניסיון להכריע סופית את הדרבי הפנימי מול גנץ, מפעיל את כל כוחו. זה הימור שעלול להתהפך עליו בתוצאות האמת, אבל ביש עתיד מתעקשים שהם עם יד על הדופק. מעבר לסקרים השוטפים, מחקר עומק של היועץ האסטרטגי מארק מלמן מלמד שנכון ליום רביעי, העבודה ומרצ אינן באזור הסכנה.
הממצאים האחרים מעניינים לא פחות: 300 אלף מתלבטים יש בישראל ערב הבחירות. מתוכם כ־60 אלף קולות, כמעט שני מנדטים, שוקלים לנוע בין הגושים. מנדטים חמקמקים, נבוכים, שעדיין לא מצאו בית. ביש עתיד טִרגטו על בסיס המחקר הזה שתי קבוצות עיקריות שגוש המרכז־שמאל יכול להתרחב אליהן: מצביעי הציונות הדתית הליברלית, שלפיד מצטט למענם את הרב קוק, ומצביעות ימין שייצוג הנשים תופס אצלן נתח חשוב בשיקול ההצבעה. כשלפיד מנהל קמפיין פמיניסטי הוא מכוון לשם, אבל זהבה גלאון ומרב מיכאלי חושדות שהמסר מחלחל גם לאוזני המצביעות שלהן. לא מרגיעה אותן ההנחיה שנמסרה במטה הטלפנים של יש עתיד שלא לשכנע מתלבטים של מרצ והעבודה, ולהתמקד בשאיבת מצביעים מהמחנה הממלכתי.
אומנות השתייה, אם יש כזו, אינה עבודה כירורגית. את דאגתה של גלאון אפשר להבין, אבל הנהי של מפלגת העבודה מגוחך. לפיד הרי דחק בשתי הרשימות להתאחד ואף הבטיח מפתח שרים נדיב במקרה שיקים ממשלה. גלאון זרמה, מיכאלי סירבה לשמוע. היא לקחה את הסיכון וכעת מצפה שלפיד יציל אותה מעצמה. אולי כי כך יציל גם את עצמו.
התמונה שלכדה הצלמת אבישג שאר־ישוב בשולי ועידת התעשיינים תיארה במדויק את מצבה של השרה איילת שקד: עייפה. בודדה. בעיצומו של קמפיין סוער היא נתפסה ברגע של לאות. בלי יועצים ועוזרים. לא בוהה בנייד. לא קוראת ולא מסמסת. המבט מוסט אל הקיר, כמו נמנע במתכוון מליצור קשר עין, והעיניים מושפלות.
לא היה צורך להוסיף את פס הקול שנשמע ברקע בעת הצילום – הדי הריאיון שנערך עם נתניהו באולם הסמוך, ומחיאות הכפיים שזכה להן. שקד הוזמנה לדבר, כמה סמלי, בין שני היריבים שהיא מנסה להסתפח אליהם בכל דרך: אחרי נתניהו ולפני סמוטריץ'. כשהתקרבה לבמה, בפמליית מנהיג הימין עשו הכול כדי להימנע מקשר עין, לחיצת יד או ברכת שלום חטופה. אחד הפעילים דחק את שקד פיזית מהמסדרון שיו"ר הליכוד היה צפוי לעבור בו, כדי שלא תתאפשר תמונה שתתפרש כמתן הכשר בדיעבד או בקריצה.
לא עזרו כל הסבריה של שקד, המשוכנעת שהיא מביאה שני מנדטים מחוץ לגוש וזקוקה לעוד שניים באדיבות נתניהו. היא לא מצפה שישלח אליה מצביעים. לדעתה מספיק שלא יפעל נגדה כדי שתוכל להרחיב את המחנה גם לאלו שלא מסוגלים להצביע לליכוד או למפלגת הציונות הדתית. כדי להשיג את המטרה הזאת היא נצמדה לנתניהו הכי חזק שאפשר. אולי חזק מדי. אבל האסטרטגיה של שקד – ושל יועצה, ספי שקד – לא לקחה בחשבון דבר אחד: את נתניהו עצמו.
הסיפור של שקד מרתק גם בגלל מעמדה הבכיר כאישה החזקה בממשלה היוצאת והפוליטיקאית הבולטת בישראל בעשור שעבר, אבל גם כי אם נותרו חולות נודדים בין הגושים – הם מפוזרים סביבה. היא אומנם נשבעת שהיא חלק מגוש נתניהו, אבל הגוש רואה בה לכל היותר בת חורגת. התמיכה בה מגיעה ממצביעים מסויגים מהנהגת הימין, כאלה שלא בהכרח תמכו בממשלה היוצאת אבל גם לא ראו בה פשע בל יכופר. שקד משוכנעת, במידה רבה של צדק, שאם תפרוש רוב מצביעיה יישארו בבית או ינדדו למחנה השני. היא גם יודעת היטב שאם הימין ייכשל שוב בהשגת 61 והיא תיוותר תחת אחוז החסימה, האשמה תוטל על כתפיה.
ההחלטה לפרוש כמעט התקבלה השבוע. שקד היא יו"ר רשימת הבית היהודי, אבל יו"ר המפלגה היא חגית משה, מקורבת לנתניהו שמפעילה כל לחץ אפשרי כדי להוציא את הרשימה מהמרוץ. שאר המתמודדים, ובראשם יוסי ברודני, נחושים להמשיך עד הסוף, אבל שקד מציפה שוב ושוב את ההתלבטות. היא מוקפת בנותני עצות, אבל נשארת לבד. האחריות תוטל עליה. הדימוי של "איילת המתלבטת" שירת אותה לפעמים כאסטרטגיה פוליטית. הפעם החצנת כאבי הבטן היא פגיעה אנושה בקמפיין. ובכל זאת, שקד לא הצליחה לשדר לסובביה שהיא תרוץ עד הסוף בכל מקרה. לעת עתה, מבול הודעות החיזוק ששטף אותה הכריע את הכף. הפוליטיקאית שמקפידה לא להפגין רגש, הופתעה לגלות את האפקט הרגשי כלפיה מאותו תצלום. עם אותו הגל חלחלה ההבנה: עד עכשיו היא ניסתה לנצח עם השכל, אבל הסיכוי היחיד שלה הוא אם מתלבטיה יצביעו עם הלב.
