דברי ההבל של רם בן ברק מהיום לא מעניינים כשלעצמם, אבל הם נותנים חרך הצצה מעניין לאופן שבו הדמגוגיה מסלימה.
עבור הפחות מעודכנים נצטט לרגע. "להבדיל אלפי הבדלות, ואני לא משווה את זה לשום דבר – היטלר עלה לשלטון בצורה דמוקרטית", אמר סגן ראש המוסד לשעבר ב"שבתרבות" והוסיף: "אני מסביר את הפחד שזה יכול לקרות. החוק – אחד הראשונים שהוא עשה, אם לא הראשון – זה היה לבטל את בית המשפט העליון".
ובכן, היטלר לא ביטל את בית המשפט העליון. מה הוא כן עשה? הקים (לא מיד אבל די מהר) מערכת שיפוט מקבילה, בדמות בית הדין העממי, שם שפטו הנאצים את מי שרצו במהירות וביעילות, בלי כל מיני כאבי ראש כדוגמת סדרי דין ודיני ראיות.
אז מה גרם ליהודי לא אידיוט כמו רם בן ברק להגיד מה שאמר? כאן אנחנו מגיעים לדינמיקה הפנימית של הדמגוגיה. משך שנים אחד הטיעונים המרכזיים של תומכי הצורך בחיזוק בית המשפט העליון (אהרן ברק ושות') הוא שמערכת משפט חזקה היא התריס העיקרי מפני התדרדרות הדמוקרטיה (כל דמוקרטיה) לנאציזם. ואם כך, מסיק האדם ההגיוני, שמה שהנאצים עשו היה בטח לבטל גורמים כאלו. הבעיה: התזה שגויה.
מערכת המשפט של גרמניה לא יצרה שום התנגדות ממשית להיטלר, ולכן לא היה לו שום צורך לבטל אותה. חלקה שיתפה פעולה מתוך פחד (מובן. זה הרי לא שלשופטים יש הרבה מה לעשות נגד משטר דיקטטורי. כוחם קיים רק בדמוקרטיה) וחלקה משום שחלק מגדולי המשפטנים הגרמנים היו, אבוי, נאצים נלהבים. אין, כך מתברר, שום קשר בין מומחיות גבוהה במשפט ובין נטיות דמוקרטיות. משפטנים אינם ביסודם אנשים דמוקרטיים יותר מכל בן תמותה אחר.
הבעיה היא שבשמאל כל כך השתכנעו בתזה הנאה על הקשר בין בית משפט עליון חזק ובין הגנה מנאציזם, שעכשיו גם את ההיסטוריה הם מוכנים לכתוב מחדש
