בארבע דרכים יכולים אנשי ימין למנוע את חזרת הימין לשלטון: הצבעה למפלגת מרכז־שמאל, הצבעה למפלגת ימין שלא תעבור את אחוז החסימה, הצבעה בפתק לבן והימנעות מהצבעה. לאורך מערכת הבחירות הסבירו כותבים רבים, ובהם אנשי מעלה רבי זכויות, מדוע הם בוחרים לא לחזק את גוש הימין. קראתי כמעט כל אחד מהם, והופתעתי מחולשת הטיעונים, שאינם עומדים בשום בוחן מציאות או הגיון.
למשל, הוסבר שאסור להצביע לליכוד כי נתניהו מתפשר על עקרונות הימין, אבל גם לא למפלגת הציונות הדתית, מכיוון שסמוטריץ' הוא ימין שאינו מתגמש ומתפשר. אי אפשר להכיל את בן־גביר המתלהם, אבל היה צריך לתמוך בבנט כשהקים ממשלה עם ראשי המתלהמים והמסיתים נגד חרדים, מתנחלים ו"כוחות האופל". אותם כותבים מביעים סלידה מהנקמנות והאיבה המאפיינות את הביביסטים, ודורשים לסלוח לאיילת שקד על התנהלותה. בו בזמן הם אינם שוכחים ואינם סולחים לנתניהו את מחדליו, וסולדים ממנו וממנהיגותו. האחדות וביטול המחנאות הם אידיאל נאצל מבחינתם, אבל הם לא יצטרפו לעדר הנוהה אחרי ביבי, אף שהוא מאחד דתיים ומסורתיים, חרדים וחילוניים, ספרדים ואשכנזים, מתנחלים ואנשי פריפריה, מתונים וקיצונים, בורגנים ואנשי שכונות עם נערי גבעות.
מפליא כיצד אנשים יקרים, רבים מהם גדולים בחוכמה ובימניות, עם "קבלות" על שנים של מסירות נפש למען עם ישראל, מנפקים טקסטים שילד יסתרם. נראה שצריך לחפש מניע לא מודע ולקרוא בין השורות, כדי להבין מדוע אנשים טובים מתנכרים לשותפיהם הטבעיים, ומעדיפים להפקיר את השלטון בידיו הפוחזות (אם להתבטא בעדינות) של יאיר לפיד, שיחד עם שותפיו הטבעיים עמל לחבל בכל מה שהשיגו, ובכל מה שהם שואפים להשיג.
אז עיינתי בין השורות, ומתוכן עלה לי פתאום קולה של מיכל בת שאול, שלא הבינה מה עושה בעלה, דוד המלך, בראש ההמון הרוקד לפני ארון הברית המושב לירושלים. מיכל דגלה במלכות שיש בה אצילות וכבוד; במנהיגות מורמת מעם, המתווה דרך שקולה ומדויקת; שיושבת בטרקלינים מרוצפי שיש, ומדברת בקול נמוך ומתורבת. היא נחרדה לראות את המלך לובש אפוד בד ומכרכר ברחוב, עם כל האנשים הפשוטים. כבת האליטה, מיכל האמינה שאי אפשר להוביל את מהפכת ייסוד כיסא ה' בעולם כשאתה חלק מההמון הסואן, "וַתִּבֶז לוֹ בְּלִבָּהּ". הטקסטים של אליטת הימין, המתפתלת בניסיון להסביר מדוע לא תצביע לקואליציית הימין, מהדהדים את הסירוב ההוא. נדמה שהם חשים את אותו הניכור כלפי הציבור הרחב, שסגנונו אינו תמיד ראוי, וספק אם הוא מבין לעומקם את ערכיו ואמונותיו. כמו מיכל הם אינם רואים ששם, בתוך ההמון, בקרב האנשים האלה שחלקם אולי בורים ולא כל כך מלוטשים ומתוחכמים, דווקא שם נמצא ארון הברית, ושם מקום השכינה.
"וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה'… וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה", השיב דוד למיכל. דווקא זו הסיבה שה' בחר בי, כי חשיבותי העצמית מתאיינת מול המטרה, כי אני יודע להוביל מתוך ההמון ומבין כיצד להתחבר לאנרגיות המתפרצות ולטוות מהן ממלכה. הכבוד האמיתי, כבודי וכבוד שמיים, הוא בחיות, בשמחה, בריקוד הקצת מתפרע, ביצירת משמעות המדברת לליבו של כל יהודי, מעובדות הקבלן ועד הפרופסורים באוניברסיטה, מבחורי הישיבה ועד נערי המועדונים. היכולת לייצר זרימה דו־כיוונית בין האינטואיציות של ההמון לניסוחים המופשטים של ההוגים והחולמים היא סוד קוממיות ישראל, והיא מה שהפך את הציונות לתנועה לאומית בעלת הישגים מדהימים.
"וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ", מסכם הכתוב. האליטה, שאינה מוצאת דרך להתחבר לעם, שטועה לראות במעטה החיצוני הפוטוגני (והשקרי לרוב) מהות ואיכות, שמתבצרת במוכר ובמובן לה, סופה לגווע ללא ממשיכים. יכולות החשיבה והניתוח שלה מתנוונות, והיא קמלה בהיעדר שיח עם המציאות. הלוואי שהאליטה הזאת שלנו, שכל כך רוצה בהגשמת ייעודו של עם ישראל ובהצלחתה של מדינת ישראל, תדע לאחוז בשולי אפוד הבד של דוד המלך, להתגבר על רתיעתה מההמון הרבגוני, ולכרכר בכל עוז עם המחנה הגדול בדרך לירושלים.
