היה היה כפר קטן, שאנשיו נהגו להפקיד מדי בוקר את הכבשים שלהם בידי הרועה. הרועה היה מוציא את הכבשים אל המרעה, מאפשר להן להתפנק על כרי הדשא ומחזיר אותן בערב. מדי פעם היו מגיעות חיות רעות שחמדו את הכבשים, ואז הרועה היה קורא לעזרה ובני הכפר היו ממהרים אל האחו כשבידיהם אתים וקלשונים, ומסייעים לו להיפטר מחיות הטרף בדרך הישנה והטובה.
יום אחד נשא הרועה את עיניו, וראה זאב מתקרב אל העדר. הוא מיהר לצעוק "זאב, זאב!", ואנשי הכפר חשו לעזרתו. דא עקא, שהפעם היה הזאב גדול וחזק, ואנשי הכפר לא הצליחו להביס אותו אלא רק להרחיק אותו מהעדר. כעבור יומיים חזר הזאב והזיל ריר כשהביט לעבר הכבשים. שוב הכריז הרועה "זאב, זאב!", ושוב הגיעו לעזרתו אנשי הכפר. אך למרבה הצער, המאבק שוב לא הסתיים בהכרעה ברורה, והזאב רק נסוג אל הגבעה הסמוכה. בפעם הבאה הזאב אפילו הצליח לטרוף כבשה אחת לפני שבני הכפר הספיקו להגיע. כלומר, אלו מהם שטרחו לצאת מהבית, ולא גלגלו עיניים והמשיכו במעשיהם.
כעבור יומיים נוספים התייצב הזאב על ראש הגבעה, ונראה רעב ואימתני מתמיד. "זאב, זאב!", צעק הרועה בבהלה. "טוב, חלאס לשגע אותנו", צעקו בחזרה אנשי הכפר. "כמה פעמים אתה קורא לנו בשבוע אחד? הגזמת לגמרי!" "אני הגזמתי?", מחה הרועה. "מה אני יכול לעשות, לא הצלחנו בפעמים הקודמות! חוץ מזה, אלה הכבשים שלכם שנטרפות פה, אתם יודעים".
"מספיק עם המניפולציות", הגיבו אנשי הכפר. "התפקיד שלך הוא לרעות את הכבשים. אם אתה לא מסתדר, אל תצפה שנמשיך להגיע בכל פעם מחדש".
אני כמובן לא משווה את הצד השני של המערכת הפוליטית לזאב שרק רוצה לטרוף את הכבשים שלנו. גם אם יש מחלוקת פנימית כולנו באותו צד, אנשי הכפר וגם הכבשים. אבל אני מודה ומתוודה, מערכת בחירות חמישית בשלוש שנים גורמת לי להזדהות עם בני הכפר העייפים. התחושה היא ששום דבר שנעשה לא יביא להכרעה, שסכסוכים אישיים תוקעים את המערכת, שהחלוקה הקשיחה לגושים שאינם מוכנים להתגמש איננה מאפשרת הכרעה, וממילא אין טעם להתאמץ ולהצביע. לא זו אף זו, במהלך הריצה שלנו אל האחו בפעמים הקודמות, נדמה שלא נשאר על הלוח פוליטיקאי אחד שלא דרך עליי בטעות, או הכניס לי מרפק למותן וקלשון לעין.
מסעות התעמולה הנרגשים, שזועקים כי זוהי מערכת הבחירות הגורלית ביותר מקום המדינה, מעלים גיחוך על פני רבים ברשתות החברתיות, לא יותר. אנחנו אומנם קהל שכחן וסלחן, וכשיש שלוש או ארבע שנים בין מערכת בחירות אחת לרעותה אפשר למכור לנו את הסופרלטיבים האלה, אבל הפעם אפילו אנחנו זוכרים שאמרתם את זה כבר חמש פעמים בשנים האחרונות.
אבל כמו שצעק הרועה, היחידים שישלמו את המחיר הם אנחנו. יש לנו הזדמנות להשפיע, לערוך את השיקולים שלנו ולהצביע למפלגה שתגשים את ערכינו טוב יותר מאחרות. יכול להיות שהיא לא תצליח, אבל אם נתייאש מראש, זה רק יבטיח את חוסר ההצלחה.
ביום שלישי ייפתחו הקלפיות. לא צריך לטבול במקווה, ללבוש בגדי לבן ולהניף דגל ישראל על המכונית; לא חייבים לתת לדמוקרטיה שי לחג; אפשר לוותר אפילו על התמונה הקבועה של הילדים משלשלים את המעטפה לתוך התיבה. אפשר פשוט להגיע בלי התרגשות, להכניס את הפתק למעטפה ולשים אותו בקלפי, בלי לתלות בו תקוות דרמטיות – רק לדעת שעשינו את מה שבידינו. ואם אפשר גם להוסיף תפילה, זה בטח לא יזיק.
