אחת התופעות הפוליטיות של השנים האחרונות היא תחייתן של מפלגות המרכז. ראשיתה בימי מהפך 1977, כאשר בין המערך לליכוד קמה לראשונה תנועת מרכז, ד"ש שמה, שהצטרפה לקואליציה עם הליכוד אף שרוב אנשיה באו מהמחנה היוני. ד"ש לא שרדה, וכך גם מחליפותיה: שינוי (שהייתה בתחילה חלק מד"ש) ומפלגת המרכז, בהנהגת איציק מרדכי, אמנון ליפקין־שחק ודן מרידור. למעשה, כמעט בכל מערכת בחירות מאז 1977 הייתה לפחות מפלגה אחת שהתיימרה לשקף את המחנה שבין שתי המפלגות הגדולות, ואף אחת מהן לא שרדה. רק בעשור האחרון הצליחו שתי מפלגות מרכז – יש עתיד של יאיר לפיד וכחול לבן (כיום המחנה הממלכתי) של בני גנץ – לשרוד ולהוות משקל משמעותי במערכת הפוליטית.
למה הצליחו לפיד וגנץ במקום שקודמיהם נכשלו בו? הסבר אידיאולוגי יאמר שבעבר השתוקקו רוב הבוחרים להכריע מדינית בין ימין לשמאל, הכרעה ברורה וחדה, אבל כיום רבים מבינים שאין תוחלת לרעיון ארץ ישראל השלמה או לרעיון השלום האוטופי של "מזרח תיכון חדש". ההסבר הסוציולוגי יאמר שמפלגות המרכז מתבססות על רשימות של "כוכבים" שבעבר כוכבם דעך במהירות שזרח בה, וכיום יש לטאלנטים בכלל, וגם לטאלנטים פוליטיים, יותר ביקוש.
במקביל, על אף הפופולריות שלהן, בשיח הציבורי הפומבי עדיין בולט בוז לא קטן למפלגות המרכז, המתוארות כמפלגות "פרווה", שאינן מעזות לשדר מסר ברור. התקשורת והפוליטיקה, שתי מערכות תלויות רייטינג, מעדיפות להבליט פוליטיקאים שעמדותיהם חדות וברורות, רצוי גם תוקפניות.
זו שגיאה גדולה ומסוכנת. עמדות המרכז אולי משעממות יותר בגלל מורכבותן, אבל מאותה סיבה הן לרוב גם נכונות יותר. פשוט משום שהמציאות עצמה מורכבת מנתונים מתנגשים, כך שכמעט בהגדרה, עמדה חד־ממדית תהיה פחות מוצלחת מעמדה מורכבת. גם ההנחה שעמדת מרכז היא בורגנית ונובעת מפחד לגבש עמדה ברורה, אינה הכרחית. רבים מאנשי המרכז אינם בורגנים באישיותם, אבל הגיעו למסקנה שהמציאות מחייבת אותם לעמדה מורכבת. קל להבחין בין מרכז בורגני למרכז רעיוני; זוהי ההבחנה בין מרכז נגטיבי, שיודע לומר לא לעמדות הקצה וכנראה מגיע לעמדתו רק כדי לא להיות מזוהה עם "הקיצונים", לעומת מרכז פוזיטיבי, שרוצה "גם וגם" במקום "לא ולא": מדינה יהודית ודמוקרטית, חברתית ובעלת כלכלה משגשגת, נאמנה למסורת וגם מטפחת חופש וזכויות אדם.
הבוז לתפיסת המרכז צריך להסתיים גם בעקבות ההכרה שבהגיעם לשלטון, גם המנהיגים האידיאולוגיים ביותר נוטים להתמתן ולהתמרכז, מסיבה פשוטה: הלוקסוס להתעלם מהמציאות המורכבת ולהטיף לעמדות חד־ממדיות קיים רק באופוזיציה. מי שמגיע לשלטון חייב להתחשב באילוצי המציאות. לא במקרה, כל ראשי הממשלה שבאו מהימין הלכו שמאלה במהלך כהונתם, מי יותר ומי פחות. הם נאלצו להכיר במציאות המדינית, שבה עמדה ימנית מובהקת תיתקל בעוינותה של הקהילה הבינלאומית, כולל ארה"ב, שישראל לא יכולה להתעלם ממנה. באותו אופן, ראשי ממשלה מהשמאל נאלצו להתמרכז ימינה בגלל אילוצי המציאות הביטחונית.
יתר על כן, הגל ומרקס כבר לימדו אותנו שקיצוניות אחת גורמת לקיצוניות שנייה, הרבה לפני שהמטוטלת תתאזן על עמדת מרכז. זה אומר שאת שורשי ההתלהמות הימנית הנוכחית כנגד התקשורת ומערכת המשפט, צריך לחפש בעשרות שנים של אקטיביזם משפטי מוטה ובהתעלמות תקשורתית מהימין. באותו אופן, עמדות ימין קיצוניות מדי כיום יביאו שוב לתגובת נגד שמאלית קיצונית, וחוזר חלילה. רק עמדה מאוזנת, שמגיבה למורכבות המציאות ומכבדת את הפחדים והערכים של כל המחנות, יכולה לזכות לקשב ארוך טווח.
מטבע הדברים, עמדת מרכז קשה לכימות מדויק. אפשר לנטות קצת ימינה, כמו במחנה הממלכתי, או שמאלה, כמו ביש עתיד. אבל אם עתיד המדינה יקר לכם, אל תתפתו למפלגות קצה משום צד, וגם לא למפלגות מגזריות, שגם הן סוג של קצה. הבעיות שישראל עומדת בפניהן בשנים הקרובות קשות ומורכבות מכדי להפקיד את הטיפול בהן בידי פופוליסטים מתלהמים.
