ביקור באירופה עם דף יומי, כדורגל, קניה ווסט ומאיר אריאל

1. אחת מתופעות הלוואי הלא צפויות מטיול בחו"ל עם נער בר־מצווה היא התוודעות לעולם שלם של מותגי נעליים שלא שמעת עליהם מעולם.

בימיי כנער, אי־אז באייטיז, החברות החזקות בתחום היו נייק, ריבוק ואדידס. הסידור הקבוע היה שבני העשירים מקבלים נייק, ריבוק ואדידס, ואנחנו בני העמך מקבלים חיקויים דוגמת מייק, ראבאק ואביבס (אני נשבע, זה מה שהיה כתוב באנגלית על הנעל), מתוצרת מתפרה כלשהי במחנה פליטים עזתי.

היום כל הנערים נועלים את המותגים עצמם, ששרדו יפה את שיני הזמן, אבל מתברר שלכל אחד מהם יש תת־מותג יוקרה שמחובר בדרך כלל לסלבריטאי זה או אחר. למשל, אדידס מוכרת את "ייזי", בשיתוף פעולה עם הראפר האמריקני קניה וסט. זאת אומרת, מכרה. ביום שני השבוע עוד ראינו את נעלי ייזי היקרות להחריד בחנות הדגל של אדידס בשאנז אליזה בפריז. למחרת נכנסנו שוב ופוף, אין ייזי. מתברר שבאותו בוקר החליטה החברה להפסיק את שיתוף הפעולה שלה עם וסט עקב אמירות אנטישמיות (הבנאדם מחופף לגמרי כבר הרבה זמן, זה לא אמור להפתיע אף אחד).

מהמותג הכי יוקרתי של אדידס, ייזי הפך לכלום, למשהו שלא קיים. תוך פחות מיום. בעולם התזזיתי והגחמני שאנחנו חיים בו היום, שבו הכול מאיץ מאפס למאה בחמש שניות, הביטוי "מאיגרא רמה לבירא עמיקתא" מעולם לא היה מזוקק ומוחשי יותר.

2. ישבנו לא רחוק מהיציע של אוהדי מכבי חיפה במשחק שנערך בפריז מול אחת הקבוצות הטובות בעולם, פריז סן־ז'רמן. במשך עשרים הדקות הראשונות של המשחק עוד היה הסבר טוב לשמחה ולששון שהפגינו כמה אלפי האוהדים בירוק, כל עוד קבוצתם החזיקה מעמד על כר הדשא. אבל אז מסי, ניימאר, אמבפה ושאר כוכבי פריז חיממו מנועים, והפכו את המשחק לקונצרט פרטי ומרהיב של כדורגל, כמעט במעמד צד אחד. התוצאה הסופית הייתה 7:2 לטובת פריז, כולל גול עצמי אחד של החיפאים. התבוסה הצורבת, על גבול המשפילה, מזכירה תוצאות של משחקים הזויים בליגת הנוער.

אבל את אוהדי חיפה כל זה לא עניין. הם המשיכו לעודד את הקבוצה, לשיר שירים ולהדליק אבוקות עד הסוף המר, וגם האוהדים הצרפתים סביבנו הביטו בהם בהתפעלות. הנה כי כן, גם מקבוצת אוהדי כדורגל אפשר וצריך ללמוד שיעור לחיים: התוצאה חשובה, אבל הדרך, האהבה והאמונה חשובים לא פחות, ולפעמים יותר.

3. למחרת מצאנו את עצמנו מול הקולוסיאום. לא התבלבלתם, הוא עדיין נמצא ברומא, פשוט בדרך מפריז ארצה עצרנו ליום בבירת איטליה. יצא שבדיוק שם למדתי את השורות האחרונות של הדף היומי, סיומה של מסכת כתובות. אולי זאת קלישאה שנאמרת בפעולות בבני עקיבא, אבל חוויתי כמה עוצמה יש בעמידה מול מבנה אדיר ממדים – אגב, דומה להפליא לאצטדיון הכדורגל של פריז – שהוא הסמל הקיים החשוב והמרשים ביותר לאימפריה הרומית שקרסה מזמן ולא נותר ממנה זכר מלבד בניינים ופסלים, וללמוד דף גמרא. כמה כוח יש בלהיות חלק משרשרת דורות של עם שנרמס ונבזז ונרדף ונרצח, ולמרות הכול נמצא כאן וחוזר על דברים שנאמרו בבתי מדרש בבבל לפני כמעט אלפיים שנה.

"רבי אבא היה מנשק כיפי דעכו": באחת השורות האחרונות במסכת מספרת הגמרא על אחד החכמים שמרוב אהבתו לארץ ישראל היה מנשק את הסלעים של עכו כשהיה מגיע בספינה ארצה. כמה שעות לאחר קריאת השורות האלה טסנו בחזרה לישראל. אמנם לא נישקנו את כיפי דעכו, אבל גם מסוע המזוודות בנתב"ג היה מרגש. חזרנו הביתה, בדיוק כמו אז.

4. ב־1995 הוציא מאיר אריאל ז"ל אלבום בשם "רישומי פחם". השיר הפותח שלו נקרא "חיית הברזל". עשור לפני בריאתן של הרשתות החברתיות הציג המשורר נבואה דיסטופית איומה שמתגשמת מול עינינו: "מַמָּשׁ כָּךְ אוֹ בְּאֹפֶן סִמְלִי/ יֵשׁ דֵּי הַרְבֵּה מֵרוֹמִי הַיּוֹם/ כָּל הַקּוֹלוֹסֵאוֹם הַכֹּל־עוֹלָמִי הַזֶּה/ עִם חַלּוֹנוֹת הַהֲצָצָה אֶל הַזִּירָה/ הַמְלֵאָה גְּלָדִיאָטוֹרִים שֶׁהֵם חַיּוֹת טֶרֶף/ וְדָם מֵצִיף אֶת תַּת־הַהַכָּרָה/ תַּחֲלִיף תַּחֲנוֹת תָּמִיר עֲרוּצִים/ תְּשׁוֹטֵט כְּאַוַּת נַפְשְׁךָ בָּעוֹלָם/ תַּחְשֹׁב שֶׁאַתָּה מִחוּץ לְכָל זֶה/ לֹא נוֹגֵעַ לְךָ זֶה שָׁם/ אֲבָל בֵּינְתַיִם בְּעֶצֶם מַה שֶּׁקּוֹרֶה זֶה/ שֶׁאַתָּה עוֹד אֶחָד שֶׁיּוֹרֶה וְיוֹרֶה/ מִתְרַגֵּל לְחַסֵּל בִּלְחִיצַת כַּפְתּוֹר/ חַיַּת טֶרֶף גְּלָדִיאָטוֹר".

בבחירות ביום שלישי לא אלך לים. אולי נטייל, אבל בסוף אצביע למפלגה מגוש הימין. לפני כמה שבועות כתבתי כאן שאין לי למי להצביע, ונטיתי להצביע לאיילת שקד. כנראה אתלבט בעניין עד הרגע האחרון, אבל מה שמתחולל סביבה בשבועות האחרונים ובחודשים האחרונים מזכיר מאוד את המילים הנוקבות של "חיית הברזל". אני רואה איך אנשים שאני מכיר מתבטאים כלפיה ברשתות, צופה בשנאה, בטינוף ובזלזול, מביט בתחושות הנקמה שמתעוררות נגדה, ונבהל.

כן, אני נבהל גם ממדינה פלסטינית, אבל איילת שקד לא הקימה אחת כזו. היא עשתה הרבה טעויות אחרות, ואני מבין בהחלט את מי שלא סולח לה עליהן. אבל הרמיסה והכתישה שלה, ובעיקר האכזריות שמתלווה אליהן, יביישו כל אדם הגון שנסחף למחוזות הללו בלהט תיבת התהודה וספירת הלייקים.