אני לא מרבה להתבטא פוליטית. יש לי לא מעט מה לומר, אבל אני מרגישה שלא יכולה להיות לי היומרה להתבטא נחרצות בלי שעמדתי תתערער כמה רגעים לאחר מכן. דעתי הלא מגובשת עד הסוף נוטה להתבלבל ממילא בכל פעם שאני חווה אי אמון או עצבים בנוגע למציאות.
אז כעת, רגע לפני הבחירות, אני יכולה רק להרהר בקול ולשתף במחשבות ובתובנות, מתוך שאיפה שאולי זה ישכנע מישהו מהמחנה שלי לצאת מהבית ביום שלישי ולהצביע.
לא סתם הפסדנו
זה לא סוד ולא חידוש גדול שהימין סובל בשנים האחרונות מטלטלה עזה, שרק הולכת ומתעצמת עם כל מערכת בחירות. במשך שנה וחצי ואף יותר הימין חווה, לראשונה זה עשור, את טעמה המר של האופוזיציה.
בתור מי שעתיד ביתה הפרטי מוטל על כף המאזניים באופן הכי מילולי שיש, יש בי תפילה (אם כי מלאת הסתייגויות, כדי שלא אפתח ציפיות שווא) שמערכת הבחירות הזו תביא אותנו בחזרה לשלטון, כדי שנוכל לקדם את ערכינו ומטרותינו, ובהם כמובן הסדרתו של היישוב שלי ללא מורא.
אני מתפללת שייפסקו סוף־סוף ההבטחות הריקות מתוכן, לצד האיומים שאולי גם בהם אין ממש אך הם צורמים לאוזנינו כבר שנים רבות מדי.
הטלטלה הזו הביאה אותי לקראת הבחירות האלו לחשבון נפש, שאולי הייתי צריכה לערוך לפני שנים רבות, ואולי כולנו היינו צריכים. אבל אף פעם לא מאוחר.
המסקנה שלי היא שלא סתם הפסדנו בבחירות האחרונות. אחריות רבה לכך נופלת עלינו, מחנה הימין הלאומי המתהדר כל כך בערכי התיישבות ובערכים שמרניים וכלכליים. לא סתם אנחנו מוצאים את עצמנו בסחרור חוזר ונשנה המוביל לתוצאה מאכזבת, לנציגי ציבור מסורסים בשל חוסר ברוב פרלמנטרי ולחששות גדולים בנוגע לעתיד מדינתנו.
אני גם יכולה להבין את המחנה השני, שניסה, בדרכים שאינן לגיטימיות כלל בעיניי, להסיר מהשלטון את מי שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הימין בעשור שעבר. הימין צריך להבין ולקבל את זה, או לכל הפחות ללמוד מכך שגם מצביא מדיני וגדול ככל שיהיה חייב שיהיו לו יורשים והמשכיות גם לאחר לכתו.
בתור מי שעתיד ביתה הפרטי מוטל על כף המאזניים, יש בי תפילה שמערכת הבחירות הזו תביא אותנו בחזרה לשלטון, כדי שנוכל לקדם את ערכינו ומטרותינו, ובהם כמובן הסדרתו של היישוב שלי ללא מורא
בכל השנים מאז חורבן גוש קטיף לא הצלחנו להעמיד לנו מישהו ראוי – אדם שנוכל באופן השקט ביותר לבטוח בו ובפעולותיו, ולהאמין שהוא יבטא את ערכינו ואת דעותינו בכנסת ויילחם למענם.
לא ייתכן שגוש הימין נעשה מפוזר ומפורד יותר ויותר, עד כדי כך שביום הבחירות נעמוד, אני ועוד רבים כמותי, ונתהה אם בכלל כדאי לצאת להצביע או שזה חסר תועלת (ספוילר: זה לא חסר תועלת. ברור שצריך להצביע).
לא ייתכן שגם בסבב הזה, בראש מחנה הימין עומד אדם שעלול שוב להטות את הכול בהסכמים קואליציוניים מאכזבים ובוגדניים, ולערער את המחנה בגלל משפטו. לא ייתכן שאיש מכל נציגי המפלגות הימניות לא בולט ויציב מספיק, ושלא נוכל להיות רגועים מעט בידיעה שהקרקע לא תתפורר תחת רגלינו ביום שנתניהו כבר לא יוכל לשמש כראש הממשלה, ולא משנות הסיבות שיובילו לכך.
אני כואבת על זה. על ההבנה שככל הנראה אמשיך להיאבק על זכותי לגור בביתי, ועל זכותם של עוד כחצי מיליון תושבי יהודה ושומרון, שבשנה הזו שוב גילו שהם לא לגיטימיים בשיח הישראלי, כאילו חזרנו אחורה בזמן.
בלי לכעוס, אבא
הייתי רוצה להאמין שגם המתיישבים וגם שאר מחנה הימין מוכנים להבין, כמוני, שאין לנו זכות לריב, ואין לנו יכולת להתפצל; בלית ברירה כמעט עלינו לנשום עמוק, לסתום את האף ולעשות הכול כדי להביא אותנו לרוב בבחירות הקרובות.
כבר שנים רבות שיש לי מנהג, בכל תחום שאני לא בקיאה בו ובכל זאת צריכה לפעול ולהחליט: אני מקבלת את עצתה של אישיות שאני סומכת עליה (זרקו ניחוש מאחד עד יוסי דגן), והופכת אותה למעין גורו שלי בנושא הספציפי הזה. בתחום הפוליטי, האדם שאני בוחרת לסמוך עליו ולעשות את מה שיגיד לי – באמונה שהוא רואה ומבין טוב ממני, ובידיעה שאנחנו בעלי אותם ערכים ואינטרסים פוליטיים – יצביע מחל.
זאת מתוך הבנה שאין זמן, מקום ואנרגיה לבזבז על מחלוקות קטנות. מתוך הבנה שיש לוודא שמפלגת השלטון הזאת תגדל מספיק כדי שתוכל לשוב לשלטון.
לכן הפעם, למרות כל מה שכתבתי ובלב לא שלם בכלל, גם אני אצביע מחל.
יש לי בקשה אישית לחבריי מהימין הימני יותר, שקוראים את השורות האלו, מתחלחלים, מתאכזבים (גם אתה, אבא) ומצקצקים בלשונם. בבקשה, אל תכעסו עליי. קחו את השורות האלו שכתבתי כאן, גייסו את עצמכם ואת בני ביתכם, וצאו להצביע לכל מפלגה ימנית שהיא – ובלבד שתהיה גדולה מספיק.
אנחנו חייבים לנצח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
