היה הייתה פעם ארץ יפה ומלאה אנשים חכמים שכל מטרתם הייתה להביא חכמה וטוב לעולם. הם ידעו להסתכל על ארצם ולהבין אותה, הם ידעו לשתף פעולה ולהזין האחד את חכמתו של האחר, הם ידעו לדאוג לארץ שלהם והיא החזירה להם מטובה. עם השנים ארץ החכמים הפכה לארץ מאוד חשובה בעולם. אנשים היו מסתכלים עליה ולומדים ממנה. עם הזמן גילתה ארץ החכמים שיש עוד אנשים חכמים בעולם. חשבו לעצמם אנשי הארץ- אם אנחנו לא נהיה הכי חכמים אולי נהפוך לפחות חשובים ולכן הם התאמצו לגלות עוד ועוד חכמה. מאמצם נשא פירות והם הלכו והתפתחו ושמם יצא למרחוק.
קרה מקרה והלכו ראשי אותה ארץ ושמעו אדם בעל חכמה גדולה מאוד, אדם אשר שמו הלך לפניו. התכווצו החכמים מולו כי חכמתו באמת גדולה היא, והחלו לדאוג מה יהיה על גדולתם. רעיון מבריק עלה במוחו של אחד החכמים שאמר: בואו נחשוף את החכם הנ"ל ונציג אותו במערומיו אל מול כולם וכך ידעו שאין הוא באמת חכם כלל. אמרו ועשו ומהר מאוד ירד החכם הנ"ל מגדולתו. הבינו החכמים שהדרך הקלה ביותר להישאר חכם היא לדאוג שכולם מסביבם יראו טיפשים.
עקב היותם חכמים גדולים הם הפכו מהר מאוד מ"ארץ החכמה" ל"ארץ המוכיחה" וכך נותרו במשך שנים המדינה החכמה בעולם. הילדים שנולדו בארץ זו הפכו להיות חדי לשון כתער, מושחזים, יודעי ידיעות ומעצימי טעויות של אחרים. עם השנים נשכחה המטרה שלשמה התכנסה ארץ החכמים. הארץ הפכה למחנות מחנות. כל מחנה דרש את כתר החכמה לעצמו והוכיח השכם והערב מדוע אין חכמה באחר.
הארץ היפה סבלה מחוסר התפתחות- הכבישים מלאו בורות, המחירים הרקיעו שחקים, והילדים למדו בבתי הספר איך להעמיד את האחר על טעותו. כל אחד האמין שרק הוא חכם ורק הוא יודע. כל אחד האמין שהצדק בידו והאמת היא דרכו. כל מי שהיה שונה נחשב לאויב, כל מי שנראה אחרת בא לאיים ולהרוס את הקיים.
כך "ארץ החכמים" הפכה ל"ארץ המוכיחים" ועם השנים ל"ארץ הצודקים". לכל אזרח בארץ הזו היה ברור שהוא צודק, כך הוא גדל וכך הוא למד. האנשים בה אטמו את אזניהם ועצמו את עיניהם בכדי לא לשמוע או לראות דבר מעבר לעצמם. וכך בשם האמת והצדק הפכה הארץ שכבר לא הייתה יפה כלל, מארץ הצודקים לארץ אוכלת יושביה.
ותשקע הארץ ולא היה בה לא חכמה ולא דיבור, לא הקשבה ולא חיבור, רק מדבר שממה חסר חיים ותוחלת.
