יצאנו מעזה, חשבנו שנפטרנו מעונשה, אבל היא מתעקשת לרדוף אחרינו. אנחנו מנסים להסתתר מפניה מאחורי חומות וגדרות, אבל היא מדלגת על פניהן בקלות, וחוזרת ותוקעת לנו אצבע בעין: אני כאן.
אנחנו מתבצרים מפניה, מתחפרים, ממגנים את עצמנו לדעת, מחפשים פתרונות לבעייתה, וכרגיל – מתחת לפנס: התמגנות על גבי התמגנות, הפצצת "מטרות איכות", חיסולים ממוקדים, ועכשיו האבסורד הגדול מכולם: "תוכנית השיקום". אנחנו הולכים לסייע באיסוף עשרות מיליארדי דולרים מכל העולם רק כדי לקבע את הבעיה של עזה ולהפוך אותה למורסה מדממת לנצח נצחים. כי הניסיון שלנו ב"תוכניות שיקום" כאלה כבר די עשיר. בסופו של דבר המדינות לא תורמות את הכסף. ואם כן – הוא לא הולך לשיקום. גם לו היה הולך לשיקום, הוא רק היה מנציח את הבעיה, כי כל מי שישלוט בעתיד בעזה, לא רק חמאס, יתמיד לעולם ב"התנגדות". לעולם לא יהיה לו דבק אחר לאחד באמצעותו את האוכלוסייה הערבית של עזה ושום יעד אחר לתיעול תסכולה. עזה תהיה לעולם עוינת לישראל ותייצר מולה לעד שנאה והתנגדות.
אנחנו חייבים לעצור ולהקשיב לעזה. עזה רוצה לומר לנו משהו. היא תובעת מאיתנו לחשוב מחדש, ולתת מענה היסטורי למצבה.
כדי לחשוב מחדש על עזה צריך להתחיל מן הסוף. מהשאלה איך היינו רוצים לראות את סוגיית עזה מתיישבת. את השאלה הזו ראוי לשאול בלי לעקר אותה מיד בשאלות כמו מה חמאס מוכן לקבל, מה תושבי עזה רוצים, מה יאמר העולם וכדומה. השאלה היא קודם כול מה אנחנו רוצים בסופו של יום, ורק אחרי שנשיב לעצמנו על כך נראה מה אפשרי ומה לא. זה הסדר הנכון.
נלך בשיטת האלימינציה. ראשית, אנחנו לא רוצים שהמצב הנוכחי יימשך לעד; אם לא תהיה ברירה, כל שכן אם יהיה אופק חיובי, נוכל לסבול אותו לשנים ארוכות נוספות, אבל לא כפתרון קבע. שנית, אנחנו לא רוצים לכבוש את עזה כדי לחסל את שלטון חמאס. המחיר יקר לנו מדי. גם אם נסכים לשלמו אנחנו לא רוצים לשלוט בעזה. אפילו לא – בניגוד ליו"ש – להחיל עליה כרגע את הריבונות. עם קרוב לשני מיליון תושביה ובצפיפות הנתונה, הדבר אינו מציאותי. שלישית, מהסיבות שפירטנו לעיל אנחנו גם לא רוצים "תוכנית שיקום" לעזה.
מה נותר אפוא? מה הפתרון שלנו? התשובה היחידה האפשרית היא: תוכנית הגירה בינלאומית, מקיפה והמונית, בהשתתפות כל מדינות העולם, במימונן ותחת אחריותן. רק על כך ראוי שיוצאו עשרות המיליארדים.
לתשובה הזו אפשר להגיע גם מכיוון אחר. לו יכולנו לחזור במנהרת הזמן לתקופה של ערב חתימת הסכמי אוסלו, כבר אחרי האינתיפאדה הראשונה אבל כשעדיין יכולנו לעשות כרצוננו, והיינו שואלים את עצמנו – לאור לקחי השנים שעברו מאז – מה היינו עושים עם עזה, התשובה הרצינית האפשרית היחידה הייתה אותה תשובה בדיוק: תוכנית הגירה מרצון, המונית ובינלאומית.
ועכשיו, כשהגענו לכאן, מהו הרציונל המוסרי־ערכי שמאחורי העמדה הזו? באיזו דרך אנחנו מתכוונים להצדיק מוסרית והיסטורית את התביעה הזו, בעיקר מול עצמנו? התשובה לכך מחזירה אותנו לאמת ההיסטורית, הישראלית, הלאומית, המוסרית והצודקת שאנחנו בורחים ממנה, ושבגללה עזה לא מניחה לנו וגם לא תניח לנו לעולם: רצועת עזה היא חלק מארץ ישראל, היא שייכת לעם ישראל. הערבים שמאכלסים אותה יושבים בה לא בזכות. זהו מקומנו. זו ארצנו.
האם העולם יקבל את התביעה הזו? ברור שלא. ודאי שלא בהתחלה. גם לא חמאס כמובן. בשביל לא מעט מתושבי עזה זו בהחלט יכולה להיות פתח-תקווה, גם אם אין להם אפשרות להצהיר על כך. אך כל זה אינו משנה; העולם גם לא מקבל את טענותינו היום. גם לא חמאס. את התביעה הזו אנו חייבים קודם לעצמנו. אנו זקוקים לאופק ההיסטורי לפתרון בעיית עזה בשביל עצמנו, כדי לגזור מתוכו את התנהלותנו הנוכחית וכדי לדעת מה להשיב, לנו עצמנו ולעולם כולו.
ממשלת ישראל חייבת להציב עמדה ברורה בפני אומות העולם המוטרדות מסוגיית עזה: הפתרון היחידי שנאפשר ושנשתף איתו פעולה הוא תוכנית הגירה מרצון המונית. שום "תוכנית שיקום". בכל מקרה אחר, הסבל והמצוקה ההומניטרית של תושבי עזה הערבים יימשכו, ועזה תמשיך לסכן את היציבות במזרח התיכון. האחריות היא גם שלכם, לא רק שלנו, על שאינכם פועלים למען הפתרון היחידי האפשרי.
את המדיניות הזו חייבים ללוות בהנמקה המוסרית האמורה, ואז יתברר פתאום שגם בעיית ההסברה מקבלת פתרון. היא לפחות תהיה לוגית וקוהרנטית. אם כך נתייצב מול העולם, הסוגיה כולה תיראה באור חדש. אז גם יהיו לנו עוצמה ונחישות שיאפשרו לנו להמשיך במאבק הנוכחי שלנו על הגדרות. יהיו לו אופק חיובי. לא רק כלפי עצמנו, אלא גם בשביל תושבי עזה.
אני יודע, זה נשמע דמיוני לגמרי, לחלוטין לא ריאלי כרגע. אבל לא תהיה לנו ברירה; נהיה חייבים להרגיל את עצמנו, ומתוך כך גם את העולם, לחשוב במושגים הללו.
