מאוד מפחיד אותי לכתוב את מה שאני כותבת עכשיו. אני חוששת מהתגובה של בני משפחתי, שאולי הם יעלבו, אבל מאוד חשוב לי לציין שהדברים שאני כותבת הם נקודת המבט שלי על המציאות ולא משנה כמה אני אוהבת אותם. מאוד.
להיות עם אוטיזם או עם קשב וריכוז או דיכאון או כל דבר אחר- זה לא קל בכלל. אני לא רק מדברת על מה שהאדם חווה, אלא גם על ההתמודדות והיחס של הסביבה שלו אליו ביומיום ועצם העובדה שהחברה לא תמיד מבינה איך להתמודד, באילו כלים לגשת.
תמיד ידעתי שאני לא ילדה קלה לגידול. אני לא ארחיב, אבל אתן כנראה יכולות לנחש מה זה לגדל ילדה שמתוסכלת ומתקשה כל הזמן מבחינה חברתית (והאמת, גם מהמון בחינות אחרות). זאת ידיעה שחייתי איתה תמיד. גם לפני שאובחנתי.
תמיד ניסיתי להשתנות ולהיות הילדה "הנוחה והמושלמת" שכולם מצפים ממני להיות. תמיד השוואתי את עצמי לאחרים ובעיקר לאחותי התאומה שהייתה מקור השראה עבורי, מושא להערצה- כל כך נוחה וחיננית ואהובה… "אילו הייתי דומה לה אפילו קצת", שוב ושוב חשבתי ביני לביני. אבל ברגע שנולדים בצורה מסוימת, קשה מאוד להסתיר את מי שאת באמת.
הייתי שומרת הכל בפנים, חזק חזק. מחייכת, מצייתת, עושה מה שצריך, אבל אני לא תמיד מספיק חזקה וסף הרגשות והמחשבות שאני יכולה להכיל הוא מאוד נמוך, אז, מדי פעם הייתה מגיעה התפרצות. בבת אחת הייתי הורסת הכל, בוכה וכועסת על העולם, מאשימה את אלוהים ואז מתחרטת שבכלל העזתי להרגיש רגשות כאלה.
הכי קשה לי, זה שלרוב אני יודעת מה אנשים מדברים עליי מאחורי הגב, גם אם הם לא יודעים שאני יודעת. בעיקר קשה לי שזה ככה עם המשפחה שלי. שאני שומעת אחד אומר בשיחה "כן, אביה יכולה להיות קשה…" או אחרת אומרת "אני לא יודעת איך נסתדר בחופשה עם אביה".
ואני יודעת שהם צודקים ושאין לי מה לעשות, כי כמו שלי יש סף נמוך לרגשות ומחשבות, לאחרים יכול להיות סף נמוך לסבלנות והתמודדות.
שקעתי במחשבות של רחמים עצמיים ופתאום קלטתי שאני לא יותר צדיקה מאחרים וגם לי קשה לפעמים להתמודד עם אנשים מסוימים. זה גורם לי להיות בן אדם רע? אני מאוד מקווה שלא. אבל האם במקום לפחד מהאתגר הזה אני יכולה להתמודד ולעמוד עם פנים אמיצות? ברור שכן!
וזה מה שהמשפחה שלי עושה, וזה מה שאני עושה. אני מנסה לעבוד על עצמי ולשפר את התכונות הפחות נעימות שלי והמשפחה שלי מחפשת כל הזמן שפה משותפת איתי.
פעם אחת הלכתי עם אבא לטיול קצר בשכונה ובכיתי. "למה אני כל כך קשה לגידול. לא פשוט נמאס לכם ממני?". אני זוכרת שבאותו רגע טיפסנו עליה קטנה שהובילה להמשך השביל ואבא אמר- "מה את מעדיפה? לטפס את זה או את האוורסט?". בלי להסס קראתי- "ברור שאת האוורסט!". הוא חייך את החיוך היודע שלו ואמר- " ואם יהיה לך נורא קשה את תוותרי מיד?".
נענעתי בראשי, התחלתי להבין לאן הוא הולך עם השיחה הזאת. "את מבינה? אנשים שממילא יהיה להם קשה להתמודד איתך יוותרו מיד, אבל אנשים שבאמת אוהבים אותך ודואגים לך ייהנו מהאתגר וממה שאת מביאה לעולם".
אולי בכל זאת אבא צודק, אחרי הכל.
