"אחרי שהבת שלנו התחתנה", כתבו לי זוג הורים, "החלטנו שנשתדל לסייע לאחרים למצוא את זיווגם. אנחנו מנסים לשדך, אך שוב ושוב נתקלים באותו מכשול. כל בחור שאליו אנחנו פונים מבקש קודם כול תמונה, ואז תוך עשר שניות שולח תשובה שלילית, בלי שטרח בכלל לקרוא את הפרטים. מדובר בבנות נאות, אבל כנראה לא לטעמם. עז־פנים אחד אפילו הדגיש שהוא מבקש תמונה של כל הגוף. אנחנו רוצים להקים מיזם שידוכים בלי תמונות. יש לך רעיון איך אפשר להתקדם?"
עניתי להם שאני חושש שהיום זה בלתי אפשרי. כשיש פייסבוק כל אחד יכול למצוא מיד תמונה, וכשיש סמארטפון אפשר בקלות להעביר תמונות, וכשזו האווירה – קשה מאוד לשנות אותה. לפני עשרים שנה, כדי שבחור יקבל תמונה של הבחורה היה צריך מישהו לגשת עם פילם לחנות צילום, לפתֵח תמונה, ואז לשלוח אותה בדואר. היום נחוצות רק כמה שניות בווטסאפ. זה המצב, והוא לא בריא.
אנחנו בני אדם, ומראה חיצוני הוא חלק ממכלול השיקולים שלנו. אמנם "שקר החן והבל היופי", אך השקר וההבל הם עדיין חלק מחיינו. לגיטימי שבחור ירצה לדעת איך הבחורה נראית, וגם להפך. מקומֵם (וגם מטופש) כאשר המציעים משקרים בנושא הזה. אני מכיר אישה שהדייט הראשון בחייה היה עם בחור שסבל ממום גופני בולט. היא חזרה מהפגישה המומה. "הייתי מסכימה לצאת איתו גם לוּ ידעתי", היא אמרה, "אבל למה ניסו להסתיר את זה ממני? הם חשבו שלא אשים לב?" המציעים חייבים לומר את האמת, ולהשאיר לבחור ולבחורה את ההכרעה הזו.
אז מה בעצם הבעיה בנורמה של החלפת תמונות לפני הדייט? הבעיה היא שהנוהג הזה מבוֹדד היבט גופני ספציפי מאוד, ומודד אותו במנותק ממכלול האישיות. כשמתארים את הופעתם של בחור או בחורה במילים, אז גם כאשר עושים זאת בכנות גמורה, כמו שראוי לעשות, מותירים הרבה מקום לדמיון. וזה טוב, כי יש הרבה אנשים יפים, והרבה סוגים של יופי, וגם הרבה טעמים ביופי. ואחר כך יושבים איש ואישה, מדברים פנים אל פנים, וצוחקים ביחד, מְתקשרים ומִתקשרים, ואז ההופעה הגופנית של כל אחד מהם נחווית בידי השני כחלק ממכלול שלם. לראות גלויה של מצדה זה לא כמו לראות את מצדה כשאתה מטפס אליה ברגל. המראֶה נחווה באופן שונה לגמרי.
קחו דוגמה מתכונה אישית אחרת בתכלית. בשנות רווקותי, פעם התקשרה מישהי להציע לי בחורה, והסבירה: "היא לא כל כך חכמה, וזה טוב, כי ככה אתם משלימים". הודיתי לה על המחמאה, ובכל זאת הצלחתי לעמוד בפיתוי, וסירבתי להצעה הזו. רציתי בת זוג חכמה, ובסוף הצלחתי בכך מעל לציפיותיי. נראה לי לגיטימי שאדם יחפש אישה נבונה. אבל מה תאמרו על רווק שיבקש מכל מועמדת לשלוח לו תוצאות של מבחן IQ? דומני שתסכימו איתי שבשלב הזה של חייו הוא לא צריך בת זוג, אלא מטפל. הרי חוכמה לא מתמצָה בציון במבחן, ויש הרבה סוגים של חוכמה, ובכלל – חוכמתו של אדם משתלבת בתכונות אחרות של אישיותו, ואין לה הרבה משמעות כשהיא עומדת מבודדת בפני עצמה. תמונה היא המקבילה האסתטית לציון IQ, והיא שטחית וחד־ממדית ומכשילה באותה מידה.
אז מה אפשר לעשות? לחזור לאחור כנראה אי אפשר. לפני עשרים שנה, כשבחור חיזר אחרי בחורה הוא התקשר אליה בשני גביעי יוגורט מחוברים בחוט, או לפחות בטלפון קווי, ותמיד דווקא אבא שלה ענה לטלפון בקול חמוּר, והעביר לה את השפופרת באי רצון. עידן הסלולרים שינה הכול לנצח, מכל בחינה, גם בנוגע לזמינוּת התמונות. כשהתמונות של כולם רצות ברשת, אי אפשר להילחם בזה. אז איך בכל זאת מתמודדים? לרווקים המחפשים אציע להתבונן בעין טובה בתמונות שהם מקבלים. לא בשביל הצד השני, אלא בשבילכם. איך תדעו לכוון את נפשכם למידה הראויה? פשוט תחשבו איך אתם רוצים שהיא תסתכל על התמונה שלכם.
לסיום יש לי גם תזכורת לנו, הנשואים. קל להתלונן על רווקים פוסלֵי תמונות, אך יש להודות שזה מועיל רק במידה מוגבלת. מנגד, לנסות להכיר להם בת זוג זה קשה, אבל מועיל יותר. לפעמים אפילו עצם הידיעה שמישהו חושב עליהם ועליהן, שמישהו מזדהה ומנסה לסייע – כבר הידיעה הזו יכולה להועיל מאוד. הסתכלו מסביב, וחִשבו על הרווקים והרווקות שאתם מכירים. וגם אם כבר ניסיתם להציע להם וזה לא הצליח – אל תתייאשו, ונסו שוב. הרי בסוף מישהו יקבל שליש גן עדן בזכות הרווק או הרווקה הללו, וכמה נחמד אם זה יהיה אתם.
