חוקרים מאוניברסיטת בוסטון עוררו כותרות מדאיגות השבוע לאחר שיצרו זן קטלני יותר של וריאנט האומיקרון של הקורונה. בלב המהומה עומדת העובדה שלחוקרים לא הייתה כל חובה ליידע איש על מעשיהם, מלבד ועדת ביקורת פנימית. כמה פקידים במכוני הבריאות הלאומיים בארה"ב שמעו על המחקר רק דרך התקשורת.
התפתחות נוספת מהתקופה האחרונה עלולה להתברר כמדאיגה עוד יותר: כתב העת נייצ'ר דיווח בשבוע שעבר על הקמתן של כארבעים מעבדות וירולוגיה חדשות ברחבי העולם, המכונות מעבדות BSL־4 ומיועדות להתמודד עם הפתוגנים המסוכנים ביותר. המעבדות מוקמות בהודו, בסינגפור, בפיליפינים, בקזחסטן וברוסיה, ומטרתן לכאורה להפוך אותנו לבטוחים יותר; אבל עוד לפני המגפה היו וירולוגים שראו במעבדות הללו את המקבילה החיידקית של התפשטות נשק גרעיני.
שאלת בטיחות המעבדות עברה פוליטיזציה במהלך מגפת הקורונה, מכיוון שהימין הפוליטי נוטה יותר להעדיף את התיאוריה שמקור הקורונה בתאונת מעבדה בסין, בעוד בשמאל נוטים להתעקש שהנגיף קפץ מעטלפים לבני אדם, אולי דרך חיה אחרת. לדעתי טרם נמצאו די ראיות למקורו האמיתי של הנגיף, ולעת עתה הדרך הטובה ביותר למנוע את המגפה הבאה היא להגביר את אמצעי הזהירות בכל דרכי ההתפרצות האפשריות – בשוקי מזון בסין או במעבדות מחקר.
במקרה של החוקרים באוניברסיטת בוסטון, נראה שהם פעלו בתחום האפור מבחינת דיווחיהם לגורמי המימון הממשלתיים; גם אם הם פעלו לפי ההנחיות הקיימות והחוק היבש, אנו זקוקים לפיקוח חזק יותר ולכללים ברורים יותר, כדי לוודא שהסיכונים הגלומים במחקר בנגיפים חיים אינם עולים על היתרונות.
הדיון גם החזיר לאור הזרקורים – הבלתי מחמיא כלל – את תחום המחקר של "הוספת תכונות" לנגיפים. המונח הזה אינו מוגדר היטב, אבל הוא מתייחס בדרך כלל למחקר שמשנה וירוסים כדי לשנות את מה שהם מסוגלים לעשות. ניסויים כאלה שנויים במחלוקת עד מאוד, גם אם "הוספת תכונות" מתארת גם טכניקות המשתמשות בנגיפים לצורך טיפול גנטי בסרטן ובמחלות תורשתיות. לא ייתכן לאסור כל מחקר על הוספת תכונות, ולכן פתרון אחד יכול להיות הקמת גוף חיצוני שישפוט אם ניסויים בנגיפים חיים בטוחים מספיק. הביולוג מאוניברסיטת רטגרס פרופ' ריצ'רד אברייט הציע זאת בשנה שעברה: מומחים בלתי תלויים ישקלו את הסיכונים והיתרונות של המחקר, ולנגד עיניהם מטרת העל של בטיחות הציבור.
אכן, פיקוח נוסף עלול להאט מחקר בעל ערך. היכן מסתיימת השקיפות הדרושה ומתחיל הניהול המוגזם? הדבר הטוב ביותר שאנו יכולים לעשות הוא למצוא איזון בין מהירות המחקר, בטיחות הציבור והשקיפות. פיקוח נוסף לא בהכרח יאט את ההבנה שלנו בנוגע למגפה הנוכחית. עדיין נוכל לערוך ניסויים רבים בפסידו־נגיפים, המשתמשים במבני מפתח מנגיפים אמיתיים אך חסרים את יכולת השכפול העצמי. פסידו־נגיפים הועילו במחקרים הזריזים שסייעו להבין את האומיקרון כשהתפרץ בדרום אפריקה בשנה שעברה, וכנראה הצילו חיים רבים כשהראו שחיסוני ה־mRNA עדיין יכולים להגן מפני הווריאנט אם אנשים יקבלו מנת דחף.
שיבושים בלתי צפויים עלולים לקרות כשמדענים עובדים עם נגיפים וחיידקים מסוכנים. בעבר קרו תאונות והיו אפילו הדלפות מכוונות. הווירולוג מאוניברסיטת פרדו דיוויד סנדרס אמר לי פעם שהיה חבר בצוות שבדק מעבדה בסיביר שהייתה בה דליפת אבולה שהרגה עובד, וחשד לדליפה של זן שפעת שנכחד בעבר אך התפשט שוב ברחבי העולם. הספר והסדרה The Hot Zone מבוססים על סיפור אמיתי על "בן דוד" קטלני של אבולה שהופיע במתקן פרימטים בווירג'יניה ב־1989. התקפות האנתרקס בשנת 2001, בעקבות פיגועי 11 בספטמבר, בוצעו בידי מדען אמריקני שעבד במעבדה באבטחה גבוהה, אף שקהילת ההגנה הביולוגית של ארה"ב הניחה בתחילה שזו חייבת להיות עבודתם של טרוריסטים זרים.
השורה התחתונה היא שמוכרחים לשקול את המחקר המדעי אל מול בטיחות הציבור. אמון עיוור במדענים אינו תומך במדע. למדענים יכולים להיות מניעים אחרים מלבד טובת הציבור, כולל הפקת פרסומים בעלי השפעה רבה כדי לקדם את הקריירה שלהם. לפעמים, על אף כוונותיהם הטובות ביותר, הם עושים טעויות.
