בשבוע שעבר הוקדש כאן טור עורך שלם כדי להסביר מדוע לא להצביע לבני גנץ ולמחנה הממלכתי. אינני מבקש להתווכח עם תחושותיו של חגי סגל, אבל נדמה לי שבבואנו להצביע נכון לתת את הדעת גם לעובדות ולנתונים.
לפני שניגש לעובדות אספר שבמוצאי שבת התקשרתי לשניים מראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון, וביקשתי לוודא איתם שאינני חולק על הטור של סגל רק משום שאני במפלגתו של גנץ, אלא שאכן נפלו טעויות בטור. לשמחתי, שניהם אמרו שהם קראו בתימהון את הטור והתפלאו על החד־צדדיות שלו. למען הסר ספק, שניהם חלוקים על גנץ, אך שניהם אמרו שהוא ממש לא שר ביטחון ש"מתעמר במפעל ההתיישבות ופועל לחלוקת הארץ", כדברי סגל. אחד מהם הוסיף שגנץ אולי לא טוב משרי ביטחון קודמים מהימין, אך בוודאי שאינו נופל מהם ביחס להתיישבות. הם אולי הבטיחו הבטחות גדולות יותר, אך במעשים אין הבדל.
המספרים אכן מאששים זאת: מדי שנה, כולל בשנות ממשלות הימין, נהרסו בשטחי סי בערך 280 מבנים בלתי חוקיים שבנו פלסטינים. בחציון הראשון של שנה זו נהרסו כבר למעלה מ־250 מבנים כאלה. ודאי שיש עוד מבנים רבים שיש להרוס והמצב בשטח מדאיג, אך מתברר שאצל גנץ יש פחות מילים גדולות, אבל יותר מעשים בשטח.
כך גם בסוגיית הבנייה בהתיישבות העברית. בתקופת גנץ אושרו 14,000 יחידות דיור חדשות. אמנם כונסו פחות ישיבות מת"ע במנהל האזרחי, אך הן היו גדולות יותר. ושוב, במספרים מדובר בסדר גודל דומה לשנים קודמות, שלא לדבר על שנות ההקפאה בימי ממשלות הימין. האם ההתיישבות רוצה וצריכה עוד? בוודאי. האם הורע מצבה ביחס לשנים קודמות? המספרים מוכיחים שלא ממש. בדומה לניסיון המגוחך לטפול על הממשלה הנוכחית את בעיות המשילות בנגב ובגליל, כאילו אין מדובר באירוע של שנים ארוכות שצמח והתפתח בימי ממשלות ימין, גם ביו"ש מדובר בבעיה רבת שנים, ששרי ביטחון ימנים מדופלמים לא ממש פתרו.
באופן דומה יש להתייחס לטענה המופרכת כאילו גנץ מעמעם את עמדתו בעניין המדינה הפלסטינית כדי לגרוף מצביעים מימין. ראשית, בני גנץ הוא איש הגון וישר, מה שלא ניתן לומר על כלל מנהיגינו. ושנית, הוא באמת סבור שפתרון שתי המדינות לא רלוונטי. הוא לא עמעם זאת, אלא תקף את ראש הממשלה לפיד שהביע תמיכה בעמדה כזו אך לפני כמה שבועות.
ועם זאת, צריך לומר בכנות: עבור מי שנושא ההתיישבות הוא היחיד שעל סדר יומו, או השיקול העליון בהכרעותיו, ייתכן שאנחנו לא הכתובת. כאמור, לא משום שאנו פוגעים בהתיישבות, המספרים מוכיחים להפך, אלא משום שעל סדר יומנו מונחים נושאים נוספים ושיקולים חשובים אחרים. הבחירה להגיד "רק לא בני" על סמך סוגיה אחת, חשובה ככל שתהיה, שגם היא לא מתיישבת עם העובדות – צרה וחד־ממדית.
בעבר נטען כאילו הציונות הדתית עוסקת אך ורק בארץ ישראל ומזניחה את שאר הנושאים. כבן הציונות הדתית אני יודע כמה עשייה חברתית וחינוכית עשירה יש בה, אך נדמה שהטור של סגל כמו מתקף מחדש טענה זו. כבר אין סוגיות של ביטחון המדינה, פילוג פנימי, פערים חברתיים, דת ומדינה, נגב וגליל, יוקר מחיה ועוד; יש רק נושא אחד שעל פיו מצביעים, והוא ההתיישבות ביו"ש. וכשכל זה מצטרף לרצף של אי־דיוקים אפילו בנושא היחיד הזה, אז בכלל נותרים עם תימהון עמוק.
גנץ אינו נגד ההתיישבות. הוא בעיקר בעד נושאים רבים שרלוונטיים מאוד לרבים בציונות הדתית. הבחירות הן גם על הביטחון, היהדות והאחדות. אתגרי הביטחון עצומים, וגנץ הוא הדמות המנוסה ביותר בשדה הפוליטי. כזו שלא צועקת "חזק", אלא עושה מעשים חזקים. שר הביטחון מכיר כל סמטה בערים הפלסטיניות, שולח מדי לילה כוחות כדי להכות בטרור מתוך תפיסה שאין ערי מקלט למחבלים, ולאחרונה החזיר את מדיניות החיסולים. מול איראן והטרור ביו"ש ועזה אני מעדיף מי שכבר עשרות שנים מנהל את הלחימה באחריות, בעוז ובקור רוח.
וכמובן, לפתחנו ניצבים גם אתגרים עצומים הנוגעים לזהותה היהודית של המדינה, לשיח נטול שנאה, ליהדות מחברת של תמיכה בבנות דתיות שבוחרות לשרת בצה"ל, ולקידום הסדרים בנושאי כשרות וגיור. משימת־העל שלנו היא לאחות את הקרע הנורא בעם. לא לחינם, בכל ביקור בכותל גנץ טומן בין האבנים פתק שעליו כתוב: "הבא שלום עלינו ועשה שלום בתוכנו". כן, גם על זה הבחירות. עבור כל אלה, בני גנץ והמחנה הממלכתי הם הכתובת הנכונה והראויה ביותר.
חילי טרופר הוא שר התרבות והספורט ובכיר ברשימת המחנה הממלכתי
