הנס קלזן היה אחד מחשובי ההוגים המשפטיים במאה ה־20, תיאורטיקן בעל שם עולמי, אחראי מרכזי לניסוח חוקת אוסטריה ושופט חוקתי, שבשל מוצאו היהודי היגר ב־1940 מאירופה לארה"ב. חוץ מסוגיות משפטיות עסק קלזן בדמוקרטיה, שעליה ניסה להגן מפני אידאולוגיות אנטי־דמוקרטיות משמאל וימין. בספרו משנות ה־20 על "טבעה וערכה של הדמוקרטיה" דן קלזן, בין השאר, בעקרון הרוב.
"חשיבותו של עקרון הרוב אינה בכך שהרצון של הרוב המספרי מנצח", הוא כותב, "אלא בכך שעם קבלת רעיון זה ועם מימושה של אידאולוגיה זו, הפרטים המרכיבים את הקהילה החברתית מתחלקים בעיקר לשתי קבוצות… בסופו של עניין תעמודנה זו מול זו בעיקר שתי קבוצות בלבד הנאבקות על השלטון, וזאת בכך שיתגברו על אינספור הגורמים המפלגים והמבדלים הפועלים בתוך הקהילה, עד שיישאר ניגוד עקרוני אחד ויחיד".
הפוליטיקה הפרלמנטרית מאמצת פרקטיקות אנטי־דמוקרטיות, שלא מאפשרות פשרה ומטשטשות במכוון את המכנה המשותף
דומה שבמהלכה הדמוקרטי של ישראל אכן הגענו למצב שמתאר קלזן, שאותו אנו מכנים בלשוננו הפוליטית "גושים", שהם ברורים היום יותר מאי פעם – ועוינים יותר מאי פעם. אבל נניח לרגע את העוינות המזיקה בצד, ונשאל: מהו בעצם אותו "ניגוד עקרוני" שמבדיל בין הגושים? על מה בעצם אנחנו נאבקים פוליטית?
התשובה, אני מצטער לבשר, מדכדכת למדי. אנחנו יכולים לספר לעצמנו סיפורים אידאולוגיים ופוליטיים רבים, אבל למען האמת המציאות האלקטורלית מחלקת את הפוליטיקה שלנו היום למה שחלק מחבריי בימין מכנים "הגוש האמוני" בצד האחד, שעליו משקיף "גוש רק־לא־ביבי" מהצד השני. זהו לב ה"סכסוך", יסוד המחלוקת בין ימין לשמאל – ודומני שאין עלוב ורדוד ממנו בתולדות מדינת ישראל.
נפתח ב"גוש האמוני", שאליו אני שייך. חבריי מגדירים אותו כך באדיקות נלהבת, אך שוכחים שברגע שהם מכריזים על ה"אמוני" כזהות שיוכית פוליטית, הם מדירים את כל המחנה השני מן האמונה. זוהי שגיאה כפולה. ראשית, משום שבצד השני יש בהחלט אנשים אמוניים, ושלילת אמונתם על בסיס השתייכותם הפוליטית נראית לי כעוול פטרוני. שנית, אם יצליחו להשריש את הזיהוי הזה בין פוליטיקה לאמונה, מה תהיה התוצאה? הרחקת השמאל מן היסודות היהודיים החשובים כל כך לגוש האמוני. יצא שכרנו בהפסדנו.
זהו לקח שטבע כבר לפני 200 שנה אלכסיס דה־טוקוויל בספרו המפורסם על הדמוקרטיה באמריקה: הפיכתה של הדת לפוליטית מקנה לה את כל מאפייניה המפלגים והמשסעים של הפוליטיקה. אני סבור שהוא צודק. היהדות והציונות אמורות להיות המכנה הרחב המשותף, העל־פוליטי, המאחד והממתן. מי שמנפנף בהן באופן פוליטי מדי, מזיק להן ולפוליטיקה גם יחד.
צריך להודות גם שבשם "הגוש האמוני" נעשים ונאמרים דברים שלטעמי לא עולים בקנה אחד עם האינטרס הלאומי. למשל, איני יכול להתעלם, בשם "הגוש", מהמחיר הלאומי שגובה המגזריות, גם החרדית וגם הדתית־לאומית; אינני יכול להתכחש לעובדה שאיתמר בן־גביר נמצא בגבול השוליים הקיצוניים, ש"הגוש האמוני" מותח מאוד כדי להכילו; אני בוודאי מודאג מן הפופולריות הגואה ב"גוש" של מי שרשימת הישגיו מגולמת בעיקר בפרובוקציות; ועוד.
בצד השני המצב גרוע לא פחות. המחנה שמנגד מבוסס בעיקר על שלילה פרסונלית של נתניהו, אבל השנה האחרונה הבהירה שיש בו גם לא מעט גזענות, יוהרה חסרת כיסוי, ומדאיג מכול: זרם אנטי־דמוקרטי עכור ומוכנות לעבור על כל הכללים ועל הנורמות בשם האחיזה בשלטון והדרת הימין ממנו. רק השבוע עבר, בניגוד לחוק, ההסכם השערורייתי על הגז, והתברר שההסכם שנחתם עם המורים אינו חוקי. השמאל מתבסס כיום על שנאה והדרה, ומאמץ כל כלי אנטי־דמוקרטי בניסיון נואש לבסס את שלטונו.
במקרה הרציתי השבוע באחת המכינות הקדם־צבאיות החילוניות. רוב החניכים השתייכו למרכז־שמאל, ולפיד ראש הממשלה שם בקלות. בסוף ההרצאה הצגתי כמה דברים חיוביים וייחודיים לישראל, והם נשטפו בגל של גאווה ואושר. הם פטריוטים מסורים, בדרכם לשירות צבאי משמעותי, אוהבים את המדינה והעם, מתעניינים ביהדות וציונות ומחפשים את היופי שבהן.
אני מעריך ומחבב את הצעירים האלה מאוד. ייתכן בהחלט שבאופן עקרוני יש לי איתם מכנה משותף פוליטי גדול יותר מאשר עם בן־גביר והחרדים. אבל איכשהו לפיד, בכישרון שאין להכחיש, מצליח לשכנע אותם שהוא נציגם, בלי שיבינו שמהות קיומו הפוליטית היא שנאה, פילוג, פוסט־ציונות ואנטי־דמוקרטיה. ואיכשהו "הגוש האמוני" מצליח להרחיק אותם עד כדי כך שהם בפועל קרובים יותר פוליטית למנסור עבאס ולזהבה גלאון (שלא לומר אחמד טיבי) מאשר, נניח, לאמיר אוחנה וניר ברקת (שלא לומר נתניהו).
במילים אחרות, הפוליטיקה בישראל הגיעה למצב בעייתי ומסוכן, שבו היא מעוותת לחלוטין את המציאות החברתית. העיוות הזה גדול כל כך, עד שהוא גורם לטשטוש הבעיות האמיתיות שאנו עומדים בפניהן, לתיעול שגוי והרסני של התשומות הלאומיות, ולסיכון הדמוקרטיה הישראלית עצמה.
הנס קלזן כותב, מיד אחרי שהוא מתאר את היווצרות הגושים, שזה לא עניין דרמטי, משום ש"כל ההליך הפרלמנטרי… מכוון להשגת פשרה. בכך משמעותו האמיתית של עקרון הרוב בדמוקרטיה הריאלית… עקרון הרוב יוכיח את עצמו במסגרת השיטה הפרלמנטרית כעיקרון של פשרה, של איזון בין הניגודים הפוליטיים".
אם כן, אפילו קלזן, שצדק ביחס להיווצרות גושים פוליטיים, לא צפה שפוליטיקה פרלמנטרית תאמץ פרקטיקות אנטי־דמוקרטיות של הדרה, חרם ושנאה, שלא מאפשרות פשרה ומטשטשות במכוון את המכנה המשותף של הציבור. במקום לדון בנושאים מהותיים ולהשיג פשרות טובות, הפכנו את הפוליטיקה לזירת מאבק בין מושג מופשט ועמום כ"אמונה" בצד אחד, ופרסונה אחת, "ביבי", בצד השני.
כך הפכו הבחירות למעין משחק שווא, יישום שגוי של השיטה הדמוקרטית. במקום שנדבר על מדיניות ויעדים לאומיים בנושאים שבהם לפוליטיקאים יש יכולת פעולה, ונגיע להסכמה בסוגיות לאומיות, המפלגות מלאות בעסקנות שמכחישה את הבעיות הגדולות ומתמקדת בפוליטיקת זהויות, קיטוב וזריעת כעס ומרמור.
אני שייך פוליטית ל"גוש האמוני", אבל כמו השמאל הוא הולך ומתרחק לא רק ממני, אלא גם מאתגרי השעה הגורליים, ולא רק מהם, אלא גם, בתמונת ראי לשמאל, ממה שהיה המיינסטרים הציוני – שעל עיקריו נשענת מדינת ישראל.
