אם יש נושא שכלל המפלגות מסכימות עליו, הרי שהוא הצורך להילחם בעוני. כולם רוצים כמובן למגר את העוני, ובאופן כללי להיות בעד הטוב ונגד הרע. המחלוקת היא על האופן הנכון לעשות זאת. אבל השבוע הורגש עיסוק מוגבר דווקא בשאלה בסיסית הרבה יותר: כמה עניים יש בישראל? ובכן, התשובה איננה ברורה כפי שאולי חשבנו. המחלוקת סביב מדידת העוני עמוקה ומעניינת אפילו יותר מהשאלה כיצד לחלץ אנשים ממעגל העוני. היא כוללת שאלות של חברה ומוסר, מתודולוגיה וכמה מונחים מעט מסובכים. איזהו עני? ננסה לעשות סדר בסיסי.
בשנת 2020, שיא משבר הקורונה, התרחש בישראל נס כלכלי. דווקא בזמן מגפה קשה וסגרים חריפים, כאשר אלפי אנשים איבדו את פרנסתם וצומצמה הכנסתם של משקי בית – העוני בישראל הצטמצם. לפי המוסד לביטוח לאומי, מספר המשפחות שנמצאו מתחת לקו העוני ירד בעקבות משבר הקורונה מ־22.4% בשנת 2019, ל־21.6% בשנת 2020. איך זה יכול להיות? כדי לענות על השאלה המסקרנת הזו, צריך להבין איך מודדים את קו העוני.
ההגדרה המקובלת, לא רק בישראל, היא שקו העוני הוא 50% מהחציון של ההכנסה לנפש תקנית. רגע, לא לברוח, הנה מגיע ההסבר בשפה שכל בעל מוח תקני מסוגל להבין. חשבו על זה רגע: כאשר בני זוג מביאים לעולם ילד ראשון בשעה טובה, ההוצאות שלהם קופצות בבת אחת. בילד השני ההוצאות עולות, אבל קצת פחות. לא את הכול צריך לקנות מחדש. ובכלל, למשפחה בעלת ארבע נפשות אין באמת הוצאות כפולות משל משפחה בעלת שתי נפשות. היא לא צורכת פי שניים מזון, אין לה צורך בשני מטבחים, שטח הבית לא כפול וכן הלאה. לצורך העניין, אם זוג הוא 2 נפשות תקניות, זוג עם שני ילדים ייחשב כמשק בית עם 3.2 נפשות תקניות, לא 4. מה עושים בביטוח לאומי? בודקים את ההכנסה נטו של כל משק בית, מחלקים אותה ב"נפש תקנית", ומקבלים את ההכנסה לנפש, מותאמת לגודל המשפחה. ההכנסה החציונית לנפש היא זאת שמחצית מהמשפחות נמצאות מעליה ומחצית מתחתיה. קו העוני הוא 50% מההכנסה החציונית. אם בשנת 2019 עמדה ההכנסה החציונית לנפש על 5,029 שקלים, קו העוני הוגדר כ־2,515 שקלים לנפש תקנית. משפחות שהנתון שלהן נמוך מזה, נחשבות מתחת לקו העוני.
החיסרון הגדול של השיטה הוא שהיא מודדת עוני יחסי. גם אילו ההכנסה של כל משקי הבית תוכפל – מספר ה"עניים" לא ישתנה בכלום, אף שרמת החיים הכללית עלתה משמעותית. כך מתרחשים אבסורדים כמו זה של תקופת הקורונה, שבה רמת החיים ירדה, ההכנסה הצטמצמה וקו העוני (מחצית מההכנסה החציונית, כאמור) ירד בהתאם ל־2,404 שקלים, ובעקבות זאת פחות משפחות נכנסו מתחתיו ונחשבו עניות על פי הביטוח הלאומי.
ניקח לדוגמה את יוסף ורחל כהן, זוג צעיר מבני־ברק. הוא אברך, היא עובדת במשרה חלקית כמוכרת בחנות ומשתכרת 5,000 שקלים בחודש. ההכנסה לנפש ב־2019 עמדה אצלם על 2,500 שקלים, והם נחשבו מתחת לקו העוני. ב־2020, בעקבות הקורונה והסגרים, בעל החנות הוריד את המשכורת במאה שקלים. ההכנסה לנפש של משפחת כהן ירדה ל־2,450 שקלים, והופ, הם דווקא קפצו מעל לקו העוני. קשה לומר שזוהי מדידה הגיונית, שמספקת מידע רציני בשאלה מי הם העניים בישראל.
גם אילו ההכנסה של כל משקי הבית תוכפל – מספר ה"עניים" לא ישתנה בכלום, אף שרמת החיים הכללית עלתה משמעותית
קו העוני הרשמי גם לא מתחשב בעובדה שמר כהן הוא אברך מרצונו החופשי, ולא מובטל שמחפש עבודה ולא מוצא. אם יש לו הכנסה מהצד בשחור, קו העוני יפספס אותה. ואם לבני הזוג כהן יש דירה בבעלותם, שהם קיבלו למשל מההורים, הנכס לא ייכלל בחישוב. באותה מידה, גם בנו של מיליארדר שמתגורר בדירת יוקרה ונמצא "בין עבודות" עלול למצוא את עצמו מתחת לקו העוני. שיטת מדידת העוני היחסי משמרת היטב את הפסוק "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ". ובכלל, לא מעט ביקורת נמתחת על דו"חות העוני שלפיהם כל משפחה חמישית בישראל היא ענייה, ואשר מלווים בכותרות פופוליסטיות על "כל ילד שלישי רעב".
מאות אלפי ילדים רעבים?
האלטרנטיבה הרעיונית היא לנסות למדוד את העוני במספרים מוחלטים, לא יחסיים. במקביל לביטוח הלאומי, ארגון "לתת" מפרסם בשני העשורים האחרונים את "דו"ח העוני האלטרנטיבי", וכחלופה לקו העוני הם מציגים את "קו הרעב". איך מחשבים אותו? אנשי הארגון מגדירים במונחים מוחלטים מהי העלות החודשית המינימלית הנדרשת לרכישת סל מזון "בסיסי ובריא הדרוש לקיום בכבוד", בשנה האחרונה העלה מחקרם שהסל הזה, עבור משפחה בת חמש נפשות, עולה 3,186 שקלים בחודש. כל משפחה שההוצאות החודשיות שלה על מזון נמוכות מסכום הזה נחשבת מתחת לקו העוני של לתת. הכותרות שליוו את פרסום הדו"ח טענו שכמעט 22% מהמשפחות בישראל חיות ב"אי ביטחון תזונתי", ומתוכן יש 40עוני0 אלף ילדים שחיים ב"אי ביטחון תזונתי חמור". גם המוסד לביטוח לאומי משתמש במונחים של "אי ביטחון תזונתי" קל או חמור, אבל הממצאים של ארגון לתת, שמבוססים על סקר טלפוני בקרב כ־500 נסקרים, גבוהים יותר באופן עקבי ומשמעותי.
מעבר למתודולוגיה השנויה במחלוקת של דו"ח העוני האלטרנטיבי, הביקורת המרכזית עליו נובעת מהפער בין המינוח המעורפל של "אי ביטחון תזונתי", לעומת הכותרות המפוצצות שהוא גורר בכלי התקשורת על "מאות אלפי ילדים רעבים".
בקצה השני, הבנק העולמי מגדיר אדם שסובל מעוני קיצוני כמי שמרוויח פחות מ־2.15 דולר אמריקני ליום. גם זה מדד אבסולוטי. עד לפני שלושים שנה זה היה מצבם של כמעט ארבעים אחוז מאוכלוסיית העולם, מאז חלה צניחה מרשימה, עד פחות מ־10% כיום. בישראל מדובר על הכנסה של בערך 230 שקלים בחודש, מה שמקטין פלאים את שיעור העניים לפחות מחצי אחוז. השיטה הזו מקפידה דווקא על "אפס כי לא יהיה בך אביון". בנוסף מציג הבנק העולמי עוד שתי דרגות עוני: עוני בינוני, למי שמרוויח פחות מ־3.65 דולר ליום (8% מאוכלוסיית העולם), ועוני קל למי שמרוויח פחות מ־6.85 דולר ליום (21% מאוכלוסיית העולם). זהו רף שרירותי כמובן, אבל היתרון שלו לעומת מדדי העוני היחסיים הוא בהיותו מקובע ולא מתנודד בהתאם לשינויים ברמת החיים, כך שהוא מספק מידע במספרים מוחלטים על מצבם הממשי של בני אדם.
קצת לפני הקורונה התחילו שני כלכלנים צעירים לפרסם מדד אבסולוטי משלהם, שמתיימר להיות קצת יותר מורכב. תום שדה, היום חוקר בפורום קהלת, ועידן ארץ, היום כתב בעיתון גלובס, התחילו לפרסם מדד עוני שמתבסס על הוצאות משקי הבית במקום על הכנסות, כך שהוא לא מפספס הכנסה בשחור ומתייחס לבעלי דירות כאילו הם שוכרים אותן. גם הם חילקו את העניים לשלוש רמות, שהתבססו על פי 2 ,4 ו־6 מהגדרת הבנק העולמי. כך, הם הגדירו כ"נזקקים", "עניים" ו"קשי יכולת" את מי שההוצאה שלהם לנפש תקנית נמוכה מ־1,500, 3,000 ו־4,500 שקלים, בהתאמה. בשורה התחתונה, על פי המדד שלהם מספר העניים מכל הסוגים בישראל עומד על 15%, מתוכם שיעור ה"עניים" נמוך מ־5% ושיעור ה"נזקקים" מזערי ממש – 0.74%. זאת לעומת הביטוח הלאומי, שדיווח כאמור על כ־20% עניים מכל הסוגים.
השבוע פרסמו שדה וארץ שוב את המדד שלהם. הם שאבו מסקרי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה את המידע על הוצאות משקי הבית בישראל ב־25 השנים האחרונות, וחישבו לפיו את שיעורי "קשי היכולת" וה"עניים" על פי שיטתם, וכיצד הם השתנו לאורך השנים. החדשות הטובות: הרף התחתון ביותר, "נזקקים", בוטל משום ששיעורו בישראל נשאר כמעט אפסי במשך 20 שנה. החדשות הרעות: משבר הקורונה אכן העלה את שיעורי העוני בישראל, בניגוד למה שהציג קו העוני של הביטוח הלאומי, שדווקא התכווץ בעקבות המגפה.
המדד של שדה וארץ מאפשר גם לראות כיצד העוני האבסולוטי של משקי הבית הישראליים עלה בשנות האינתיפאדה השנייה, והחל להצטמצם בשיעורים ניכרים משנת 2003 והרפורמה הכלכלית המקיפה של שר האוצר דאז נתניהו. גם משבר הקורונה, שהעלה שוב את שיעורי העוני, השפיע באופן מתון יותר על ה"עניים" הקשים.
מדדי העוני המוכרים מציגים את שאלת העוני כעניין בינארי: עני או לא. האמת היא שיש כמובן רצף של מצבי ביניים שונים. מתוך ההבנה הזו ניסו שדה וארץ לספק מדד נוסף, של "עומק העוני" – כלומר, עד כמה העניים רחוקים מקו העוני. מהעבודה שלהם מתברר שעומק העוני נחתך בכמעט שליש בין 1997 ל־2019, ועלה מעט ב־2020. "זוהי עוד אינדיקציה לצמצום העוני בישראל", כתב השבוע ארץ. "לא רק שיש פחות עניים, גם העניים שמתחת לקווי העוני, נמצאים קצת פחות מתחת".
אנחנו בהשוואה לעצמנו
אלא שגם מדדי עוני אבסולוטי סופגים לא מעט ביקורת, בעיקר בגלל השרירותיות שלהם והיומרה לקבוע בערכים מוחלטים מיהו עני. מי יודע לקבוע מהו סל המזון, הדיור, התחבורה, הרהיטים והשירותים שאדם צריך שיחסר לו כדי להיחשב "עני"? אם אנחנו מעוניינים לטפל בחלשים ביותר בחברה, נטען, חשוב לבדוק דווקא את המצב היחסי של השכבות החלשות לעומת שאר האוכלוסייה. או כפי שניסח זאת השבוע הכלכלן ד"ר אסף צימרינג, "העוני שיותר מעניין לדבר עליו הוא עוני יחסי".
בדיון שהתפתח ברשתות החברתיות בין מדדי עוני יחסיים למוחלטים, הציג השבוע צימרינג בקווים ראשוניים אפשרות ליצור מדד יחסי מורכב יותר מזה של הביטוח הלאומי. כזכור, האבסורד עם "קו העוני", שמחושב לפי מחצית חציון ההכנסות, היא שאפילו אם המשכורות יוכפלו – קו העוני לא ישתנה. הרעיון הוא לחשב את חציון ההכנסות מתקופה של חמש שנים אחורה, או בקיצור, "קו העוני יישאר יחסי, אבל ההשוואה היא לא רק לשכנים שלנו כיום, אלא גם לעצמנו מלפני שנה, שנתיים וחמש שנים".
ואכן, צימרינג מראה בגרף כיצד המדד היחסי שלו (בכחול) יורד בשנים של צמיחה כלכלית חזקה (בירוק), ועולה בשנים שבהן הצמיחה לנפש חלשה. במילים אחרות, צימרינג מראה איך אפשר ליצור מדד עוני יחסי, שגם רגיש לשינויים ברמת החיים בצורה מותאמת.
רבים לא מודעים לכך שמדד ג'יני לאי־שוויון הצטמצם בישראל באופן עקבי מאז 2006, ורק הקורונה שינתה את המגמה. הדיון בין תומכי מדד העוני היחסי ובין תומכי מדדי העוני האבסולוטי, משקף גם מחלוקת בשאלה הערכית מהו המצב שמטריד אותנו. מי שדאגתו נתונה לאי־השוויון בחברה ושמוטרד מהפערים בין שכבות אוכלוסייה שונות, יתמקד יותר במדדי עוני יחסיים, כאלה שאינם יכולים "להתאפס" לעולם אלא רק להפנות זרקור אל השכבות החלשות בחברה – תהא אשר תהא רמת העושר באותה חברה. לעומת זאת, אם מטרתנו במאבק בעוני היא לא מלחמה סיזיפית בפערים אלא פשוט לסייע למי שסובל מקושי אובייקטיבי לעמוד על הרגליים – מדדים מוחלטים יתאימו הרבה יותר.
