בימים האחרונים שאלו אותי רבים: לאיזה מחנה אתה שייך?
חלק אמרו: אתה בטח מהמחנה הלאומי – רואים עליך,
ואחרים אמרו: אתה חלק מהמחנה הליברלי – יודעים עליך,
ויש שניסו להטיף: אם לא תצביע למחנה הציוני דתי – הימין ייפול,
ואחרים אמרו: רק לא ביבי – תצביע למחנה השמאל,
ואני מתבונן מסביבי, ורואה את כל המחנות מתקוטטים,
ושואל את עצמי: הרי אלה – כולם אחים הם, אחים?
ולמי אני שייך?
אני מרגיש שאני שייך לכולם כולם, וגם לא שייך לאף אחד – בבת אחת.
***
אני שייך למחנה בן גביר, כי גם אני חושב שיש פה רק בעל בית אחד, ושצריך לגרום לערבים לשכוח מהחלומות שלהם.
ואני שייך למחנה סמוטריץ' כי אני ציוני דתי וגם רוצה לתקן את מערכת המשפט.
ואני שייך למחנה הליכוד, כי תמיד חשבתי שהציונות הלאומית בדרכו של ז'בוטינסקי ראתה הכי רחוק.
ואני שייך למחנה הבית היהודי, כי אני גם קצת מזרוחניק ישן, של פשרה ושל מתינות.
ואני שייך למחנה גנץ, כי הוא בחור טוב, גם מסורתי, גם אידיאליסט, גם ליברל, ורוצה לחבר.
ואני גם רוצה לחבר ואת כל השאר.
ואני שייך למחנה יש עתיד, כי אני שמח שיש אנשים הגונים שחושבים על העתיד, ורוצים ישראל שפויה, ישרה, ואומה של הייטק, וערכים אוניברסליים, וישראל של מרכז,
ואני שייך למחנה ליברמן, כי אני מאמין בכלכלה אחראית של אנשים אחראים ועובדים.
ולא בכלכלה של קצבאות סיטונאיות, אלא רק לנזקקים שבאמת אינם יכולים.
ואני שייך למחנה העבודה ומרצ, כי אני רוצה שיהיו כאלה שידאגו לחלשים, לנכים, לזרים, לזקנים, לזכויות הפרט, ואני מאוד מאמין בחופש, ואני כל כך שותף לחלום שלהם שנחיה עם הערבים בשלום, ושאם רק נוותר להם הכל יסתדר, ולמרות שאני יודע שזו שטות, אני גם הייתי איתם בחרדת גלות של אלפיים שנה, ואחר כך בעוד שמונה ומשהו מלחמות, ומתוך הטראומה הנוראה גם אני כל כך רוצה להאמין שהערבים הם בעצם הולנדים עדינים עם כאפיה, שאין להם שום דבר נגדנו.
ולמחנה ש"ס ויהדות התורה ברור שאני שייך, שהרי ישראל וקוב"ה והתורה הקדושה הם אחד, וכל חיי הם תורה, וישיבות וחינוך לתורה – אז ודאי שאני במחנה שלהם.
אז למעשה אני שייך לכל המחנות כולם.
***
אבל מצד שני אני לא יכול לסבול את הפרובוקטיביות והלעומתיות של בן גביר, ואת הסגנון השלילי של סמוטריץ', ואת המחשבה שכל האמת אצלו בכיס, ואת היוהרה והשקרנות של נתניהו, ואת האפור חסר ההחלטיות של שקד, ואת הגם וגם וגם של גנץ, שלא ברור לאן הוא הולך, ואת חוסר האחריות והשותפות החרדי, ואת זה שלפיד צועד במצעד הגאווה, ואת השפה החדשה שמדמיינת לברוא בריות חדשות של מרב מיכאלי, ואת החלום המטורף והמסוכן של מרצ שעשרה ק"מ מהים יהיה הגבול.
אז למעשה אני לא שייך לאף מחנה.
ואחרי שהתלבטתי קשות לאיזה מחנה אני שייך יותר:
למחנה של כל המחנות כולם,
או למחנה של אף לא מחנה אחד,
החלטתי סופית שאני אצביע למחנה של כל המחנות כולם, למחנה שמזדהה עם כולם ורואה בהם את כל הנקודות הטובות, ולא לזה שרואה שבהם את כל הנקודות השחורות.
מעתה, אני מבקש שתקראו לי: מטא-מחני או כל-מחני או פאן-מחני או אולטרא-מחני או רב-מחני או על-מחני או בין – מחני,
או פשוט תקראו לי: מחנה ישראל. כל ישראל. חד משמעית, ללא ספק. החלטתי. זה המחנה שלי.
האותיות שלו בקלפי: מ- א' ועד ת'.
ואל תתבלבלו, אני מתכוון להצביע בבחירות, בפתק ממשי, כי מעשית צריך לבחור, להוביל דרך, ולקבוע סדר עדיפויות ומה הכי חשוב, ומה הכיוון המדיני, ביטחוני, כלכלי, חינוכי, זהותי, ומי הכי מתאים להנהיג.
אבל הפתק שלי הוא רק הבחירה המעשית שלי. פעם הוא היה מקור ההזדהות שלי, היום הוא הרע במיעוטו, אבל הפתק שלי הוא בכל מקרה לא המחנה שלי.
כי המחנה שלי, הוא עם ישראל שלי.
והתפילה שלי, שעל מחנה ישראל שלי, שיהיו בו כ"ב אותיות המורכבות מכל האותיות של כל הפתקים שמונחים בקלפי, תשרה שכינת א-ל, והאמת והשלום אהבו.
(נכתב בהשראת מכתב של מו"ח דוד בן יוסף ז"ל, ובהשראת המציאות)
