מדינת ישראל מסיימת הבוקר סבב בחירות מספר חמש, וכן, אשכרה מספרנו אותם באופן טבעי. כאילו זה הגיוני להתגלגל לקלפי שוב ושוב ושוב. והפעם אולי יש סוף-סוף הכרעה אבל כל כך הרבה הקרבנו בדרך לשם. ואנחנו כבר לא באמת יודעים איך נראה ליין-אפ של חדשות בלי פוליטיקה. ובלי הסחלה של הפוליטיקה. הכול סובב סביב רכילויות, והח"כ ההוא אמר עליו כך, ואיך הוא מגיב לאמירה, ואיך ההוא מגיב לתגובה, וההוא שותק, וההיא מכחישה ונכנסנו לאיזה לופ אינסופי של חוסר משמעות. שכחנו כבר שנבחרי הציבור שלנו כאן כדי לשרת אותנו, את הציבור ולא כדי שנתעסק בהם בלי סוף. שהם כאן כדי לעבוד, במשרדי הממשלה ובוועדות הכנסת ולא באולפני הרדיו והטלוויזיה ובציוצים בטוויטר. ההופעות בתקשורת שאמורות להיות כלי הפכו להיות העיקר, המטרה.
כעיתונאית שמסקרת את החברה החרדית בשנתיים האחרונות יצא לי לגעת בסיפורים הכי מדממים במגזר, אלה שדווקא קיבלו איכשהו אזכור בתקשורת, אבל זהו. שם זה נגמר. הכול נשטף תחת זרם ה"אקטואליה", ה"חדשות", הדיווחים שמה שהופך אותן לאייטם ראוי זו העובדה שמי שעומד מאחורי האמירה הוא נגד ביבי או בעד ביבי, או סתם ח"כ בכיר שמייצר באז אז בואו נחפור לו בקרביים, זה מביא רייטינג. ובינתיים כל הנושאים החשובים נדחקים הצידה. החלשים, העניים, המופלים והמודרים חברתית. נכתב בלשון זכר אבל תקף לשני המינים. תקף יותר מידי.
רגע אחרי הבחירות, אני רוצה לעצור רגע, להזכיר אותם ולדבר דווקא עליהם מכיוון שהם האנשים שצריכים לעניין אותנו באמת. הם האנשים שאנחנו צריכים להשמיע את קולם, המוחלש והחבוט. אלו האנשים שאסור לנו לסובב את המבט כשאנחנו נתקלים בסיפור שלהם. זהו רק מדגם קטן של האנשים והנשים שלמען זכויותיהם והעתיד שלהם אנחנו צריכים להילחם.
משפחות פצועי והרוגי אסון מירון
מאי 2021, לילה אחד של שמחה וריקודים הפך תוך דקות ספורות ללילה שחור עבור 43 משפחות. מדינה שלמה בכתה יחד איתם, אבל אז קצת שכחנו אותם. האלמנות, היתומים, ההורים, האחים והאחיות השכולים של הרוגי אסון מירון והפצועים. הפצועים קשה שעדיין מאושפזים, משפחות שכל כספן הלך לטיפולים נפשיים ותוך כדי כך קרסו, אלמנות שהחיים שלהם נשברו. ל"ג בעומר שתמיד יהיה מעכשיו ליל אזכרה.
ובתוך כל הקושי הזה, האחים השכולים כיתתו רגליהם בוועדות בכנסת כדי לחפש נבחרי ציבור שיקשיבו להם. פעם עבור הקמת ועדת חקירה ופעם עבור קידום חוק לפיצויים לנפגעים ואז שוב להתרוצץ במסדרונות הכנסת כדי שמישהו יממש את החוק הזה והסיוע באמת יגיע. במקום שהמדינה תרדוף אחריהם, תתנצל ותמלא כל צורכם, המדינה – שהאסון הכבד הזה עם שורת מחדליו הבלתי נתפסים מונח לפתחה – כשלה כישלון חרוץ לפני האסון ולאחריו.
האסון האזרחי הגדול בתולדות המדינה, 45 הרוגים, מגזר שלם נכנס לטראומה ועם שלם עצר מלכת לרגע אחד. אבל אסור לנו לזכור אותם רק לרגע אחד. לסיוע הראשוני מהמדינה לקח יותר משנה להגיע אליהם. כמה זמן ייקח לסיוע המשני להגיע? כמה זמן ייקח למדינה להפיק לקחים, למצוא אשמים ולעשות הכול אבל הכול כדי שהאסון הזה לא יקרה שוב?
הכתובת הייתה על הקיר, הכתובת עדיין שם.
מוישי קליינרמן, נעדר כבר 221 ימים
צעיר חרדי בן 16.5 יוצא לשבת של תפילה והתחזקות בקבר הרשב"י במירון, במוצאי שבת רואים אותו לאחרונה ומאז אותו ערב בחודש מרץ נעלמו עקבותיו. 221 ימים חלפו, ה-16.5 הפך להיות 17 והחקירה בדבר היעדרותו נמשכת בלי להגיע לשום קצה חוט. מספר חשודים נעצרו ושוחררו ובינתיים צו איסור הפרסום על פרטי החקירה שב והוארך בסוף השבוע האחרון בפעם השישית או השביעית, מי עוקב.
החיפושים הרבים אחריו לא העלו דבר עד כה. גיטי ושמואל, הוריו של מוישי, לא מפסיקים להתגעגע אליו. בצעד בלתי נתפס אמא שלו קנתה לו בלון ליום ההולדת ה-17 וחיכתה שיגיע, אולי זו תהיה סגולה. אחיו שלמה חגג לפני חודש וחצי בר-מצווה בשמחה מהולה בעצב. גם באירוע הזה התכוננו לבואו של מוישי, ואחיותיו של מוישי מחכות לו כל יום מחדש. אתי, ללי, ציפי, שרי, חני ורבקי שעוד מעט תהיה בת שנה, תינוקת קטנה שהזמן שהיא נמצאת פה בבית בלעדיו כבר ארוך יותר מאשר הזמן יחד איתו. אין מילים לנחם את המשפחה היקרה הזו, רק להיות איתם, לתמוך בהם ולהתפלל עבורם – אברהם משה בן גיטל, שישוב במהרה בריא ושלם, אמן.
View this post on Instagram
אליעזר והדסה שולמן
זוג חרדים מבוגרים הולכים ליד תחנת דלק בכניסה לירושלים. הוא עם מגבעת לראשו, היא עם פאה, שניהם לבושים שחור. הוא מחזיק נרתיק ללולב בידו, ערב יום כיפור. הם מבוגרים, בני 70 בערך. פתאום נהג מכת"זית של המשטרה מזהה זוג בשחור, סוטה ממסלולו ויורה לעברם סילון מים כחלחל בכינון ישיר. לאליעזר והדסה שולמן אין לאן לברוח וגם אין זמן. הם נופלים מעוצמת הזרם. הפאה שלה נופלת, נהרסת, המגבעת שלו עפה. הוא ממהר לעזור לה. היא נפצעת ולאחר מכן מפונה לבית החולים. המשקפיים, הבגדים, הרוסים כליל. הכול נקרע או נצבע כחול. מסביבם אין איש, הם לא חלק מההפגנה. והכול מתועד. העיתונאי בר שם-אור חושף את התיעוד ובמשטרה טוענים שהשוטר הושעה מתפקידו אך לאחר מכן התברר כי הוא עבר פשוט לתפקיד אחר. שוטר, כן, זה שאמור להגן עליהם האזרחים. והכול ממשיך כרגיל.
אלימות משטרתית מופרעת. זוג חרדים מבוגרים נקלעו במקרה לאיזור ההפגנות של הפלג הירושלמי ביום חמישי בכניסה לירושלים (אוטובוסים הורידו שם נוסעים ורואים שהם לא פעילים בהפגנה). מכתזית התיזה מים לראשה של האישה, כבת שבעים, ממרחק של מטרים ספורים והיא נפלה ונחבלה בידה. פשוט בושה וחרפה pic.twitter.com/0oRYMMStOQ
— בר שם-אור Bar Shem-Ur (@Bar_ShemUr) October 2, 2022
חיים מזרחי
הצעיר החרדי משכונת גאולה בירושלים ספג גם הוא ללא עוול בכפו מנחת זרועם של שוטרים במשטרת ישראל. שוטרים שלא מייצגים את כלל השוטרים הנהדרים שיש לנו במדינה, מיעוט שמייצר שם כ"כ רע לשאר. מזרחי הוא צעיר חרדי שעובד בחנות סלולר בגאולה שבחודש ינואר השנה הוכה ע"י בלשים סמויים כאשר העיר להם שמכוניתם פגעה במכוניתה של אזרחית אחרת.
במקום אמנם התקיימה הפגנה, אך למזרחי לא היה שום קשר אליה. למרות זאת, הוא נעצר ונלקח לתחנת משטרה כשגם בניידת בדרך לתחנה הוכה על ידי השוטרים. לאחר שהגיעו לתחנה, רצו השוטרים להשאיר אותו במעצר, והשופטת נזפה בהם ולאחר שנחשף התיעוד של המעצר האלים הארץ געשה. חודשיים לאחר האירוע, מח"ש הגישה כתב אישום נגד אותם שוטרים. אבל מה היה קורה אם לא היה תיעוד? כמה נערים כמו חיים מזרחי מוכים על ידי שוטרים בשגרה ואיש לא יודע? עליהם אנחנו צריכים לדבר, אותם אסור לנו לשכוח.
צופה שוב בתיעוד המעצר של חיים מזרחי שצילמתי, ומנסה לחשוב איך בחור צעיר שלא עשה רע לאיש נעצר בצורה כזו? איך הבלשים מגיעים למצב הזה? זה הזיה pic.twitter.com/fjI67eYgZ0
— חיים גולדברג (@haim_goldberg) January 9, 2022
נפגעי ונפגעות התקיפות המיניות
הם יושבים בבית בשקט, מהדורת חדשות רגילה נפתחת ופתאום הלב קופא. הם במפגש עם חברים או משפחה ואז מפורסם של עבריין מין, ומתחיל דיון עליו. הוא אשם, הוא לא אשם, אולי זו בכלל הנפגעת שאשמה. הם מתכווצים במקרה הטוב, עוזבים את המקום במקרה הפחות טוב. התקפי חרדה, פלאשים, פוסט טראומה. זו מנת חלקם.
לא תמיד לתוקף שלהם יש שם, לא תמיד יש לו פנים ברורות. אבל כשהחברה באה ומצדיקה תוקפים, היא בעצם מאשימה את הקורבן. נפגעי ונפגעות תקיפה מינית – אלו ששתקנו מולם כשאסור היה לנו לשתוק, אלו שלא עשינו מספיק בשבילם, אלו שסובבנו את המבט והעלמנו עין. אלו שהפכו לכלי שרת, קודם כל בידי הפוגעים שלהם – ואח"כ בידי כל מיני גורמים בעלי אינטרס.
אלו שלא אמרנו להם "אנחנו מאמינים לכם" וגם את המקרים בהם לא השתקנו מספיק את מי שזלזל בנפגעים תוך כדי שהאדירו את הפוגעים, ועשו להם הנחות. נבקש סליחה גם בשמם של נציגי המגזר החרדי בכנסת. אלו שימים לפני הבחירות התנערו מכם, ומכן. אלו שאמרו שזו לא העבודה שלהם "לטפל בנושאים הללו".
אז זו כן העבודה שלהם. אתם לא אשמים. אתן לא אשמות. אנחנו מאמינים לך, ולך, ולך.
