בל"ד: השמאל הישראלי נמצא בשלב סופני, אם זה לא היה ברור מתוך הלהיטות שבה חתם על הסכם הכניעה עם חיזבאללה. מי שנושא את עיניו וממלמל "עוד לא אבדה תקוותנו" כשפניו לכיוון אום־אל־פאחם, מוכיח שמבחינתו "הציונות נתפנתה מהמירכאות", כמו שכתב דויד גרוסמן לפני ארבעים שנה.
השנאה העצמית הפתולוגית שדוגרת בשמאל מקדמא דנא, לכל מה שמזכיר יהדות וציונות, התפרצה לנוכח המדגם במלוא עוזה. תוצאות המדגם בישרו על כך שהיהודים קמו לעמוד על נפשם, התעשתו והצביעו בעד המחנה הלאומי ובעד המשך קיום המדינה היהודית. וזה כבר יותר מדי. בפרפראזה על סרטו של חיים גורי "המכה ה־81", היו עבור השמאל תוצאות המדגם המכה ה־61.
סטלין: הציפיה של השמאל לשינוי תוצאות הבחירות, בהתאם לקולות שיתקבלו במגזר הערבי ובמעטפות הכפולות, העלתה מן האוב את אימרתו של סטלין: "לא חשוב מי בוחר, חשוב מי סופר". ציפייה זו גם מראה עד כמה דרדר השמאל את הדמוקרטיה בישראל מאז המהפך של מנחם בגן בבחירות 77'. מספרו של משה פוקסמן "גבירותי ורבותי, מהפך", עולה שפרסום המדגם באותו ערב, הציל את הדמוקרטיה. בכירי הטלוויזיה הישראלית חששו לפרסם את תוצאות המדגם, שהראה פער דו־ספרתי בין הליכוד למערך, ומי שהחליט והתעקש על פרסום המדגם היה לא אחר מחיים יבין.
המדגם ב־77' קיבע בתודעת היהודים את ניצחון הליכוד. דבר זה מנע את מה שהיו עלולים לבצע מנגנוני ממשלת רבין הראשונה בקלפיות. חלפו להם 45 שנה ונראה שהשמאל לא למד דבר באשר למשמעות הדמוקרטיה, כאשר הוא לא מכבד ולא משלים עם תוצאות המדגם. וגרוע מכך הוא לא שכח דבר.
כדי להבין מדוע מתחוור שהשמאל לא שכח דבר אפשר לחזור על הדו־שיח שהתקיים בין רפי איתן לראש הממשלה דוד בן גוריון, כפי תיאר איתן בספרו "איש הסוד": "'ראש הממשלה אם תורה לי – אוכל להבטיח את ניצחונך בבחירות',… אמרתי, 'אדוני [בן-גוריון], אם יורה לי'…'אוכל להבטיח שמפא"י תזכה בבחירות'… הוא [ב"ג] לא צעק 'איך אתה מעז'… רק הפטיר, 'עוד לא הגיע הזמן לכך'. אילו היה מביע עניין בהצעתי, הייתי פועל בלי היסוס. אפשר היה למשל, לפתוח קלפיות… להוציא מעטפות שבהן פתקים עם כל אות חוץ מ-א' ולמלא אותם בפתקי א'…'".
